כמו בכל הספר גם כאן עוסקים בעבודת הכהנים – בתורה מפרטים בפירוט הקרבנות, הבגדים, מעשה הקטורת והביאה אל הקודש בפירוט רב.
רק בסיום התיאור הארוך מופיעה תכלית כל הפעולות : "כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". שימו לב מה קורה כאן, בדרך כלל התכלית מופיעה בהתחלה ולאחריה הפירוט וכאן, באופן חריג, התורה בוחרת שלא לפתוח בתכלית, או בחשיבות היום, אלא דווקא בפרטי ההלכות. רק בסוף מתוודעים הקוראים לעובדה שפעולותיו של הכוהן הגדול אמורות להביא לכפרת חטאי עם ישראל. ומה נלמד מכך, ההכרזות הגרנדיוזיות חשובות אולי, אבל העיקר מצוי תמיד בפרטי הפרטים ולא בעקרונות ובהכרזות הגרנדיוזיות. הדבר נכון בכל פרוייקט, או אתגר.
אייל חסאן. צילום: איריס חסאן
ולנושא אחר, אנו המחנכים עושים ונעשה הכל במוסדות החינוך. אבל, החינוך מתחיל מהבית. עקרון זה נרמז כאשר התורה עוסקת ביחסים אסורים בין אדם לקרובי משפחתו. ראשית ריסון האדם על פני האדמה נמצא בתחום הפרטי ביותר – בבית. גם במחוז הפרטי שלנו יש כללים ויש סייגים. גם במחוזות המשפחה האינטימית שלך – לא אתה השולט ולא אתה האדון ואסור לך לעשות ככל העולה על רוחך. החינוך אינו הכנה לחיים אלא החיים עצמם לפי דיואי וכל זה מתחיל מהבית.
ומכאן לדרישה: "קדושים תהיו". למה הכוונה?
האחד להיות מיוחדים, שונים נבדלים מאחרים, מעמי הסביבה. השני להיות קדושים (ברבים) ביחד, אצלנו היחד הנו החשוב, בניגוד לנצרות שבה קדושה מתחברת עם פרישות מן הציבור, התנ"ך מבקש את היחד את המעורבות ההדדית ואת ההתחברות לציבור. השלישי, פרקנו פונה אל בני ישראל בדרישה להיות קדושים ומפרט את המצוות ואת דרכי ההתנהלות שיקרבו אל הקדושה. אף כי שש עשרה פעמים מסתיימים החוקים במילים 'אני ה", רוב הצווים בפרק עוסקים בעניינים שבין אדם לחברו.
לאחר הדרישה "קדושים תהיו" נכתב מה נדרש בחברה שלנו. "איש אמו ואביו תיראו". "לא תעשו עוֶל במשפט". "והדרת פני זקן". "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם". וביניהם עיקר התורה לפי ר' עקיבא "ואהבת לרעך כמוך". אבל, הבה נשאל האם התמונה היפהפייה מפרשת קדושים קיימת? האם שיח שכולו חוסר כבוד בין מנהיגים מהווה "ואהבת לרעך כמוך"? האם אנו לא טועים לעתים ביחסנו לגרים שבארץ? האם רבע מניצולי שואה שחיים מתחת לקו העוני ואלפי זקנים שמתקשים לרכוש תרופות מתחברים לדאגה הנהדרת לעני ולזקן הנדרשת בפרשה? האם אנו מקפידים על ההנחייה "לא תלך רכיל בעמך"?? (לשון הרע).
איך ייתכן שהגענו להישגים מרשימים בכל תחום ושכחנו הנחיות ערכיות יומיומיות ברורות? למה? הרמב"ן מסביר שמשמעות הקדושה "ועשית הישר והטוב", התנהגות נכונה של האדם, שמשפיעה על חיינו כתוצאה של הפנמת הערך הפנימי והאמִיתי של התורה. אם ניטיב באמת עם זולתנו, וניצור אקלים חברתי מכיל ומכבד, נגיע לרוממות שהיא היא הקדושה.
לפיכך, הביטוי "קדושים תהיו" הנו גם דרישה וגם הבטחה לכולנו: כי אם נעשה זאת, אם נישאר ביחד נגיע לפסגות בכל תחום וזו הדרך שלנו מחנכים ושאינם מחנכים.
אהבתי מאוד את הציווי בפרשה: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ" למעשה זו דרישה קשה: לעמוד בפני האדם הטועה ולהגיד לו שהוא טועה. לנסות לשנות את דרכו, לא מתוך התנשאות ושנאה אלא מתוך אהבה והבנה ורצון לעזור, בחיפוש אחר הצדק. כמה פעמים אנו "מוכיחים" את תלמידינו, חברינו ואפילו בני משפחתנו בצורה ביקורתית ואולי פוגעת? לא מעט. הגישה האימונית שראוי ליישמה מבקשת להוכיח ולתקן מתוך כבוד ואמונה בדרך שכוללת גם טעויות . לכן, חשוב לומר לילד לא! להסביר למה לא , להעיר בנימוס, לא לעבור לסדר היום כשיש תקלות. אבל, פרשת קדושים דורשת ממך, גם לאהוב את הביקורת עם כל הקושי בכך, או לפחות להבין אותה. לא פשוט להיות אנשים שמקשיבים לתוכחה. איך אפשר לאהוב ביקורת? להסכים עם אנשים שאומרים לך שאתה טועה? נטיית האדם הייתה ונשארה להדוף ביקורת וחז"ל קבעו בעצב: "אין בדור הזה מי שיודע להוכיח, אבל אין בדור הזה מי שיודע לקבל תוכחה".
הרמח"ל (1746-1707, איטליה, עכו) ב"מסילת ישרים" מחזק זאת וכותב "ואין טוב לאדם אלא שיבקש לו חברים תמימים, שיאירו עיניו במה שהוא עיוור בו, ויוכיחוהו באהבתם, ונמצאו מצילים אותו מכל רע…". הפוליטיקאים והמנהיגים שלנו רחוקים מכך וראוי שיקראו היטב את "מסילת ישרים" – מנהלים, שרים ובכירים עוטפים עצמם בעוזרים וביועצים שמהווים סביבה חמימה, הדואגת למחמאות בלי סוף, מריעה, מפרגנת בכל מדיה ולא אומרת ואפילו מסתירה להם את האמת. וכך במקום להעסיק יועצים שיאירו ויעירו הם מחפשים צוות שסוגד להם ומחניף להם, מספר את מעלתם ולמעשה "מרחיק אותם מהציבור". לפיכך שאיפת הפרשה להאיר ולהעיר להעביר ביקורת בונה אבל גם (לא פחות חשוב) לדעת לקבל ביקורת.
ומכאן לשני מסרים חינוכיים: הדרישה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" מסכמת הכל – האמפתיה, ההזדהות. הדרישה לראות את ה'אני' באדם השני, ולפעול לאור כך. זה לא אומר סתם להיות "נחמד" לכולם – אלא להעניק את מה שהאחר זקוק לו. להתייחס לאחרים כפי שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו. ובמיוחד עלינו לעשות זאת כשהמצב הוא הכי קשה: כשהקרובים לנו טועים, פוגעים ונפגעים. ואיך צריך להתייחס? בכנות והבנה, ולפעמים גם נזיפה. באהבה שרוצה מה שבאמת הכי טוב לשני, ולא רק מה שנראה טוב. כלומר, אהבת אמת מתקנת. אתיקת הקדושה מלמדת אותנו שכל אדם עשוי בצלם אלוהים וכדמותו. האל ברא כל אחד מאיתנו באהבה. אתיקת הקדושה מבוססת על תפיסת הבריאה כמלאכת-אהבה אלוהית, ומן הטעם הזה היא דורשת מאיתנו לאהוב את הרע ואת הגר כמונו.
לסיכום, הבה נזכור כולנו כי קדושה היא מאמץ מתמשך לרסן בכל רגע נתון את ה"בא לי" התורן ולחיות בזהירות, ברגישות ובריסון כלפי כל הסביבה, בנוסף חשוב מאוד לדעת להעביר ביקורת בונה ולא פחות מזאת לקבל ביקורת.
