כינויו של ראש השנה הוא "יום תרועה", כפי שנאמר בתורה (במדבר כ”ט, א’): “ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם… יום תרועה יהיה לכם”, צריך בירור.
גם קביעתם של חז”ל, שנפסקה להלכה, שלקול התרועה היוצא מן השופר בראש השנה צריך להתלוות קול התקיעה לפניה ולאחריה, כנאמר (ראש השנה ל”ג, ב’): “ומנין שפשוטה (תקיעה) לפניה (לפני התרועה) תלמוד לומר 'והעברת שופר תרועה' ומנין שפשוטה לאחריה? תלמוד לומר תעבירו שופר”, צריכה בירור.
מהי אפוא מהותה של התקיעה? מה, בשונה ממנה, מהותה של התרועה? מדוע יום ראש השנה, אשר בו נידון האדם, נקרא דווקא “יום תרועה”, ומדוע התקיעה חייבת להישמע בראשיתה של התרועה ובסיומה?
מבאר הרב שמשון רפאל הירש (ויקרא כ”ג, כ”ד): “משמעות 'תקע' – להכניס דבר בכוח על מנת שיישאר שם דרך קבע, לנעוץ, לתחוב, לשקע, ומכאן גם תקיעת כף — סמל להתחייבות. התוקע מוסר את כפו ומניחה דרך קבע בכף חברו, וכעין זה משמעות התקיעה: התוקע נופח אוויר בלא הרף וכך מוציא קול שאיננו פוסק. תרועה משורש ר"ע, רו"ע – לשבור. המריע מוציא שברי קולות קצרים או ארוכים (תרועה, שברים) וכך משמיע קול שבור”.
יום תרועה. אילוסטרציה: רויטרס
הסבר: בחייו של אדם שני קולות
הקול האחד — קול פשוט יציב וקבוע, המבטא את מהותו האלוקית, הנמצאת בו תמיד, ואת מעשיו החיוביים, המוציאים מהות אלוקית זו מן הכוח אל הפועל, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בקול התקיעה הפשוטה, אשר כשמה כן היא: פשוטה ותקועה (במובן החיובי), רציפה, ללא הפסקה וללא טלטלות וזעזועים. קול התקיעה מסמל את שייכותו המוחלטת של האדם אל הוודאות והאמת האלוקית, ללא תנאי וללא קשר לבחירותיך המקולקלות ולזעזועי החיים.
הקול השני — קול שבור ורעוע (שברים תרועה), המבטא את נפילותיו הרוחניות הרעות של האדם מפני בחירתו החופשית המקולקלת ואת מצבי חייו הרעועים: הקושי, הצרות והייסורים שאיתם הוא מתמודד ועליהם צריך הוא להתגבר ואף לצמוח ולהתפתח מתוכם.
ראש השנה נקרא “יום תרועה” מחד גיסא כי ביום זה נידונים אנו על כל הרע שבחיינו, ביום זה שוקל הקב”ה את כל מעשינו השליליים שהיו בעבר, אשר מהם יוכרע מה יהיה איתנו בשנה הבאה בעתיד. אך מאידך גיסא גם אם נכשלנו ונפלנו – היינו “רעים ורעועים” — יודעים אנו באופן ודאי ומוחלט שיסודנו האלוקי הרוחני הוא טוב, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בתקיעה שלפני התרועה, המסמלת אמונתנו ביסוד האלוקי החיובי שבנו, המהווה את מהות חיינו, את אשר ממנו מתחיל הכול. ביטחוננו המוחלט שבסופו של דבר ההיסטוריה תתגלה ותופיע במציאות החומרית הממשית. בפועל מהות זו בשלמותה, התקיעה הגדולה העתידה להישמע, שעליה נאמר (ישעיה כ”ז, ג’): “והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה’ בהר הקודש בירושלים”, קול תקיעת שופרו של משיח שעליו רומזת התקיעה שלאחריה.
