בפרשת קדושים – האל דורש מאיתנו להיות קדושים. הקב"ה התכוון, בעיקר לשלושה דברים:
האחד להיות מיוחדים, שונים נבדלים מאחרים – מעמי הסביבה.
השני להיות יחד – קדושים (ברבים) ביחד: אצלנו היחד הנו החשוב, בניגוד לנצרות שבה קדושה מתחברת עם פרישות מן הציבור, התנ"ך מבקש את היחד וההתחברות לציבור.
השלישי, לטעמי החשוב יותר – הפנייה אל בני ישראל בדרישה להיות קדושים ופירוט המצוות ודרכי ההתנהלות שיקרבו אל הקדושה. אף כי שש עשרה פעמים מסתיימים החוקים במילים 'אני ה", רוב הצווים בפרק עוסקים בעניינים שבין אדם לחברו. לאחר הדרישה "קדושים תהיו" נכתב מה נדרש בחברה שלנו: "איש אמו ואביו תיראו", "לא תעשו עוֶל במשפט", "והדרת פני זקן", "כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם", וביניהם עיקר התורה לפי ר' עקיבא "ואהבת לרעך כמוך".
כולנו עוד נרגשים מאירועי יום השואה, הזיכרון והתקומה. ועתה, אחרי שהצדענו לנופלים על תקומתנו, אחרי שחגגנו עצמאות, אחרי שהרענו למשיאי המשואות, קריאת פרשת השבוע מהווה יותר מכרטיס צהוב עבור כולנו.
האם התמונה היפהפייה מפרשת קדושים קיימת? בואו נקווה שכן.
הרמב"ן מסביר שמשמעות הקדושה "ועשית הישר והטוב" – התנהגות נכונה של האדם, שמשפיעה על חיינו כתוצאה של הפנמת הערך הפנימי והאמִיתי של מצוות התורה. אם ניטיב באמת עם זולתנו, וניצור אקלים חברתי מכיל ומכבד, נגיע לרוממות רוחנית שהיא היא הקדושה. לפיכך, הביטוי "קדושים תהיו" הנו גם דרישה וגם הבטחה לכולנו : כי אם נעשה זאת נגיע לפסגות בכל תחום וזו הדרך שלנו מחנכים ושאינם מחנכים.
המסר הנחרץ לכל אדם שייזהר מעוצמתו וכוחו – הציווי בפרשה "לא תקלל חירש". לכאורה תמוה: הרי לא נגרם שום נזק לחירש שאינו שומע. מדוע דורשת התורה להימנע מפעולה שאין דרך לבן אנוש אחר להיחשף לחוסר המוסריות בה?
הסיבה פשוטה: כדי לחנך אותנו, בעלי הקול הרם אשר יכולים לקלל חרשים ביודעם שלעולם לא ניתן את הדין על כך, להימנע מכך. זה שאתה החזק יכול לעשות משהו ולא להיתפס, לא אומר שאתה רשאי לעשותו. נהפוך הוא – מבחנך האמיתי "הצנע לכת" כבן אנוש, הילחם בתאוות הכוח והבצע שמצויות בכל אחד ואחת מאיתנו והישאר "מאנטש" (=בן אדם) ישר וטוב הנגיש לאדם ולחברה בכל יום.
הבה נזכור כולנו כי קדושה היא מאמץ מתמשך לרסן בכל רגע נתון את ה"בא לי" התורן ולחיות בזהירות, ברגישות ובריסון כלפי כל הסביבה, וזה יביא אותנו למקומות טובים יותר בעירנו האהובה במדינתנו הנהדרת.