הפרשה מתחילה עם מכת הארבה, שכמותה לא נראתה מעולם במצרים וכמוה לא תהיה. הארבה כיסה את שמי מצרים וחיסל את מעט הצמחייה הרכה שלא הושמדה על-ידי הברד ואף הטריד את התושבים כולם כאשר חדר לתוך הבתים. אנשי פרעה, מוכים וחבולים מהמכות הקודמות, מתחננים לפרעה כי ישלח את עם ישראל.
הם מביאים את הקול הפרגמטי – מצרים על סף אבדון "שַׁלַּח אֶת-הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת-ה' אֱלֹהֵיהֶם. הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם?
פרעה מתחיל להישבר. הוא קורא למשה ולאהרן, ומנהל עמם מו"מ: "לכו עבדו את ה' אלוקיכם", הוא מציע להם, אבל מיד מבהיר: "מי ומי ההולכים?" פרעה מוכן לתת רק ל"עושי הצרות" ללכת. ל"בעייתיים" המתעקשים לשמר את מורשת אבותם ולזבוח. במילים אחרות – אין עם עברי חלק מהאנשים ילכו. זה הכל.
פרעה סבור שרק מעטים ינצלו את ההזדמנות לצאת ממצרים לארץ ישראל. הרוב יעדיפו להישאר בארץ מולדתם, ולכן שואל את משה "מי ומי ההולכים?"
לשיטתו של פרעה, עבודת ה' היא עניין לחלק מן הגברים בלבד: "לכו נא הגברים ועבדו את ה', כי אותה אתם מבקשים!". אבל משה מדגיש כי אין חירות חלקית: "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו…". החרות שייכת לעם כולו – גברים, נשים, זקנים וטף.
אייל חסאן. צילום: פבל
משה הנו מייסד העם היהודי ויציאת מצרים הפכה להיות הסמל הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית של האמונה בחירות, והמפגש איתה מחזיר אותנו כל פעם מחדש להתבונן באפשרות הזו.
מחד, היא קובעת שהחירות היא הבסיס של הקיום האנושי הראוי, ולכן היציאה לחירות יצרה את העם. מאידך, היא מלמדת שנקודת המוצא היא דווקא היותנו עבדים. החירות אינה מצב ראשוני נתון, אלא מצב שאליו חותרים. אל החירות צריך להגיע, היא חזון תמידי כל העת. יציאת מצרים היא מחאה תמידית נגד כל מצב של עוול.
ומכאן לתהייה חשובה שממנה נלמד כמה צריך בחיים לצעוד צעד אחר צעד: משה מסביר שבסך הכל ישראל מבקשים שחרור לשלושה ימים, לעבוד את האל במדבר. הבה נשאל – למה להסתיר מפרעה את האמת? הרי אלוהים לצדנו. אלא שבעצם כל הזמן יש כאן תחבולות איך לברוח מהיצר הרע. תגיד לו שלושה ימים אחר כך נראה… אל תנסה על ההתחלה לנצח את הכל. תנצח את הרגע ואחר כך עוד שעה. ועוד יום לא בבת אחת.
ומכאן לקשיי המנהיגות ולחוסר ההצלחה שהוא כורח המציאות בכל אתגר – בלימודים, בצבא ובכל מקום כמעט, ואת זה חווה משה.
משה יוצא לשליחותו עם הנחיות כה ברורות מהסנה הבוער, עם ארגז כלים מדהים שכלל מטה המחולל נסים ומכות, ויותר מכל, עם הבטחה אלוקית, שהשליחות שלו תסתיים בהצלחה. מה צריך יותר?
ולמרות זאת, נתקל משה במכשולים וחווה תסכולים, וצעקתו המרה "למה זה שלחתני" מצלצלת כמוכרת לכל מנהיג כמעט.
משה, המנהיג האדיר נואש לזמן מה מן השליחות ומוכיח שגם מנהיג הוא בשר ודם. משה, לכאורה הוא אנטי טיפוס של המנהיג המודרני: הוא כבד פה, הוא צנוע, המנהיגות נכפית עליו, הוא שקוע בעמל המנהיגות 24/7 ולמרות הכל משה הוא מנהיג ייחודי, כדגם-על שאליו צריכים לשאוף. חובה ללמוד ממשה הענק שצריך אורך רוח גם לכשלונות בטרם חווים הצלחה.
פרעה מתחרט ולא משחרר את העם ובהמשך משה מכה את מכת החושך. שתי המכות שהגיעו לפני מכת בכורות ויציאת מצרים – הארבה שהחשיך את עין הארץ, ומכת החושך עצמה – הביאו את תודעת החושך, החידלון והבדידות לשיא חדש: "לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים". החושך הוא, עיוורון וגם היעדר מוחלט של סולידריות. ליקוי מאורות מוסרי. אפלה מוחלטת – ערכית: בה המצרים לא "ראו זה את זה ממטר" – לא לקחו אחריות. לא ראו שבקרבם מתרחשת עבדות מחפירה, ניצול ודיכוי של עם אחר. האם לעם חשוך מוסרית לא מגיע לקבל מכת חושך טוטאלית? מגיע.
ובניגוד למצרים "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם". אורם נבע מאחדותם וממנהיגותו המוסרית של משה שהקרינה את אש החרות בלבבות.
אבל, אני שואל האם היום חלק מאיתנו לא עיוורים לאחינו? האין אנו לא חוטאים בכך שלא רואים את מצוקות האחר בעת מגיפה נוראית? האם שרים שבורחים מאחריות, שמגדפים זה את זה, וגם את מוסדות השלטון בתקופה שבה אלפי חולים נאבקים על חייהם לא חוטאים בחושך מוסרי? האם הם "רואים ממטר" את בעלי העסקים הקורסים או רק מבקשים לקושש קולות לקראת בחירות פעם רביעית? לטעמי, ואני זהיר – לא תמיד.
ועוד הקבלה לימינו – האתגר המרכזי של ישראל כיום נשאר זהה לזה של פרשת השבוע: אז היינו עם עבדים קטן הנלחם באימפריה אך לצדו כוח עליון. היום אנחנו עם בני חורין קטן הנלחם באומות גדולות ממנו בעשרות מונים וכעת מול מגיפה נוראה, אך בידיו שלושה כוחות אדירים – האל, צה"ל וידידתנו הגדולה ארצות הברית. צה"ל הנו אחד הצבאות החזקים בעולם. ולמרות זאת, אסור לסמוך רק על הכוח – במצב כזה נדרשות הרבה חכמה וזהירות בהפעלת כוח ודיפלומטיה להשיג את היעדים, כפי שמשה פעל – שיח, מו"מ וכוח. הכל משולב יחד. בלי קשר, תמיד נזכור – דיבורים לבד לא מניעים תהליכים. יש צורך במעשים. המעשים הם שהניעו את פרעה. במילים פשוטות "דבר מעט ועשה הרבה".
אנו מצווים לזכור את יציאת מצרים לנצח (כדברי הגדת הפסח). לפי רבי נתן שטרנהרץ, תלמידו המובהק של ר' נחמן מברסלב ומפיץ תורתו המרכזי עיקר כל הגלויות, הוא גלות הנפש. מצב של בלבול, אי סדר, פיזור, עצבות. גאולת הנפש מתחילה בעבודה הפנימית ליציאת מצרים הפרטית של כל אדם. למציאת מקומו.
ולפי הרב קוק כל היסוד של יציאת מצרים הוא "להילחם בטבע הגס של החיים" ואיך עושים זאת? – מקדשים דינמיות תמידית: ביציאת מצרים יש דינמיות תמידית. אסור להיות משועבדים לגורל או לתפיסות מקובעות. צריך תמיד לנוע לנוע.
מי ייתן ונצא מחוזקים מתקופה זו, נהיה בדינמיות טובה, נצעד באור, נמנע מחושך מוסרי, נוכל לראות אחד את האחר ונהיה רגישים למצוקותיו ונזכור כי הכשלון הוא השיעור הכי טוב בדרך להצלחה.
