בפרשה הקודמת אדם וחוה אכלו מעץ הדעת כי הם רצו להיות כאלוהים. קין ולמך רצחו, אחרי שהאדם הכזיב בחטאיו מגיע עוד שלב בהידרדרות מוסרית נוראית עד שהקב”ה קובע בפרשה “רבה רעת האדם בארץ”: כל המעשים שליליים. וגם “יצר מחשבות לבו רק רע כל היום”: אפילו המחשבות והכוונות רעות ולכן אין סיכוי לתיקון והעולם יושמד.
כך אכן קורה, ובמבול החדש נוצרה גרסה חדשה של אנושות. ואז? יש שיפור? ממש לא. האם המבול השיג מטרתו? כנראה שלא, גם משום שנח בעצמו חוטא ורץ להשתכר "ולדפוק את הראש" אחרי המבול, כן נח שמצא חן בעיני האל (ואגב נח וחן הן היפוך אותיות). בנו חם חוטא באופן חמור ו"זוכה" לקללה נוראית, ואפילו כל האנושות מבקשת לבנות מגדל ולהגיע לשמים. האל קובע שהיצר לב האדם רע מנעוריו ולמרות זאת האל לא ישמיד עוד את האנושות, ואפילו מעניק ברית עולם להבטחתו – הקשת בענן.
אייל חסאן. צילום: פבל
סיפור המבול מבטא מסר הרסני, האל שברא הכל באופן נפלא משמיד כמעט הכל "ויִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם… וַיִּשָּׁאֶר אַךְ-נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה". בשביל מה היה צריך להשאיר את נח וכל אשר איתו בתיבה? למה בורא עולם לא היה יכול להתחיל הכול באמת מהתחלה? לברוא יקום חדש? אדם מסוג אחר, אולי קצת פחות תאוותני והרסני? המרצה ד"ר גילי זיון המלמדת במכון למנהיגות "מנדל" קובעת כי אלוהים היה צריך את תיבת נח כדי לשמר את העבר ולהביאו לעולם החדש. תיבת נח, היא סיפור על עולם חדש שלא נבנה רק על הריסות הישן, אלא גם על הירושה מהעולם הישן.
אנחנו תמיד נשענים על מה שהבאנו מביתנו, על התרבות שלתוכה נולדנו, ועם המטען הזה אנחנו ממשיכים. עוצרים, משנים ומחדשים, אבל אף פעם לא מתחילים מדף חלק.
ומה נלמד מכך? הרדיקליות אינה דרך העולם הראויה. הרצון לעקור מן השורש את המציאות הקיימת ולברוא תחתיה מציאות חדשה לגמרי לא יצלח. הפרשה שלנו יוצאת נגד היומרה הזאת. דרכה של היהדות ושל החינוך "תיקון עולם" – לא "טוטאל לוסט", אלא תיקון הליקויים. לא מהפכה אלא שינוי הדרגתי תוך אחריות על הקיים.
כולנו צריכים לזכור זאת – מנהיג פוליטי שהבטיח לשנות הכל, מנהל חדש בעבודה שרוצה לקעקע כל מה שעשה קודמו, בעלי עסק או זוג שנקלעו למשבר, הדרך הנכונה – לתקן ולא להרוס הכל ובמהירות. אם אצל האל אין "טוטאל לוסט" הייתכן שיהיה אצלנו? לא ולא.
הסיפור של תיבת נח צריך להיות מסופר לא כדי להזהיר אותנו מעונשי האל אם לא נתנהג כראוי, אלא גם כדי ללמד אותנו את סוד החמלה. החמלה שצומחת כאשר מקבלים באהבה ובשמחה את החלקי, והפגום. כשלומדים לראות את מה שיש ולא את מה שחסר, כשסולחים לעצמנו ולאחרים על טעויות וחטאים, כשמחברים את כל גווני החברה גם כשכל גוון מקדש משהו אחר. אלוהים, בשיא האכזבה מדגים מהי חמלה ואומר" "לא אוסיף לקלל… להכות… כאשר עשיתי" וממנו כולנו נלמד את סוד החמלה. חשוב.
לא פעם כתבתי כי מטרתנו הראשית הנה "מתיקון היחיד לתיקון עולם". המסר המרכזי אינו המבול, אלא הברית המגולמת בקשת בענן, המבטאת את ההבטחה שלא יהיה עוד מבול. הלקח הוא שהדרך לתיקון האדם והעולם היא הדרך הארוכה והסבלנית של חינוך. זה מה שכולנו צריכים להדגיש – חינוך. חינוך. חינוך.
וכפי שציינתי, לא פעם בעבר, כדי להגיע לחברת מופת האדם צריך לחשוש בעיקר מעצמו… מיצרו הרע – ועל כך כבר כתב יהודה הלוי, בחוסר אונים קורע לב, "וְאֵיכָה אֶעֱבֹד יוֹצְרִי בְּעוֹדִי אֲסִיר יִצְרִי וְעֶבֶד תַּאֲוָתִי?" איך נקיים את רצון האל אם אנו עבדים ליצרים ולתאוות… זו תמצית המאבק התמידי שלנו.
ולסיום, פן חיובי – בסיום המבול מופיעה קשת בענן. הקשת היא אור, היא צבעים היא תקווה. ולכן, גם היום אני אומר כל אימת שאזרחים יתקפו שוטרים ויחשיכו במעשים רעים, כל אימת שחלקים בציבור ומנהיגי הציבור לא ידברו על אהבת חינם ויקרעו את החברה לגזרים, כל אימת שתופיע מגיפה קשה, או פורענות יכולה להופיע קשת של גאולה.
הקשת היא אור האמת והצדק שתמיד תוכל להסתנן בעד העננים הקולקטיביים של חטאי האנושות. תמיד תהיה תקווה וציבור, שיהיה מוכן ומזומן, לקבל את העול ואת היופי שבמשימה להוות קשת מתנוססת ולהאיר בטוב. ולמה אני אופטימי? כאשר הורים מתקשרים ומנדבים מחשב ("תן למשפחה שצריך"), כאשר ועד ההורים והמורים תורמים אלפי ש"ח למשפחות, כאשר עירנו הנהדרת הופכת תוך שבועיים מעיר אדומה לירוקה, כאשר בתי כנסת נסגרים והמתפללים המקסימים מתפללים תחת כיפת השמים, אני יותר ממשוכנע שיש אורות רבים וקשתות רבות בארץ ובעולם ולכן תמיד נשאף לטוב יותר.
מי ייתן ולא נהיה עבדים ליצרנו, נאהב אהבת אמת, ונבין כי הדרך הנכונה בכל משבר אינה כאוס אלא תיקון יסודי והדרגתי. לא ביטול כל מה שנעשה והקמת מציאות חדשה אלא תיקון תהליכי נכון וכמובן, תמיד נחפש את הקשת, את האור ואת התקווה.
שבת שלום.
