פרשת השבוע היא המשך נאומו של משה, המשלב בין דברי תוכחה, אזכור החטאים שביצעו במדבר, דברי עידוד לקראת הכניסה לארץ המובטחת ותיאור נפלא על אופייה המיוחד של הארץ.
עם ישראל בדרך לארץ הנכספת לקראת השפע והשובע והפרשה מזהירה "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם". מדוע האזהרה הכפולה והנוקבת?
נתחיל ב"לחם" – הלחם הוא הוא החומריות, השובע, הוא ההגעה אל היעד. אולם דווקא השפע הזה מוביל בקלות לשאננות, המביאה לניתוק רגשי שבלעדיו נעלמים הקשר והמידות הטובות. לכן, ברור שההצלחה המלווה בגאווה והתנשאות, היא הרסנית וממנה יש להיזהר.
ומכאן ל"מוֹצָא פִי ה'" שאיננו רק דבר האל המורה את הדרך, מוצא פי ה' הוא גם החיפוש, הסקרנות והצורך המתמיד בגילויו. רק כך "יִחְיֶה הָאָדָם", רק כך לא "ירד מהפסים" רק כך יישאר חיוני ולא יעלם בתוך עולם השפע. לפיכך עלינו תמיד ללמוד ולהסתקרן, להקשיב, לשאול ולתהות, להעשיר את המוח ולא רק את הגוף. הדבר מכוון לחינוך בפרט ולחיים בכלל.
אייל חסאן. צילום: פבל
בני ישראל עומדים לסיים טירונות וגיבוש ארוכים של ארבעים שנה במדבר, כדי להתכונן לכיבוש הארץ. הם עברו אימון נפשי וגופני: חיי המדבר, ההסתפקות במזון מדברי מועט ובמן, היוו סדרת אימונים שנועדה להכשיר אותם לקראת המצבים הקשים הצפויים להם.
אבל תקופת המדבר עומדת להסתיים והעתיד הקרוב יזמן גם שפע, עונג, הנאות וחיים טובים יותר, ולכן צריך להכיר ולהוקיר טוב וגם להיזהר. ומה איתנו? בכל חופש גדול יש ריבוי בילויים ושפע זמין יותר וכעת, מצב רפואי, חברתי וכלכלי מסובך. התורה מדגישה את הערך הכל כך יפה של הכרה בטוב "וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לך" – (המופיעה גם בברכת המזון) זו בעצם אחת מאבני היסוד בחיים.
זאת אף זאת – בתחילת כל מסע\נישואין\דרך המציאות קשה, סובלים מעט, מסתפקים במועט. אחר כך המצב משתפר, החיים נוחים יותר וכאן הסכנה לשינוי המידות. ולכן, התורה מדגישה לנו לברך את האל, להודות על כל הטוב ולא לשכוח. שום דבר לא מובן מאליו – הכרת הטוב הכרחית ומועילה כל העת ובמיוחד בעת משבר הקורונה. המסר הזה חייב לחלחל גם לכל מנהיג, מפקד או מנהל – לא לשנות המידות כאשר מתקדמים הלאה.
ומכאן לכיבוש הארץ שבפתח: משה שוב מחזק את העם, ואומר להם שלא יפחדו מהאומות כי האל איתם. לצד ההבטחות, משה לא שוכח להוכיח אותם ואומר לעם כי הם זכו לרשת את הארץ בגלל השבועה שנשבע ה' לאבות, ולא בגלל צדקתם: "כי עם קשה עורף אתה". הארץ ניתנת לבני ישראל בתנאי שיכוננו בה "ארץ טובה", ארץ נקייה מכל עבודה זרה, ארץ מוסרית. זה תמצית החזון החינוכי שלנו – ארץ מוסרית וטובה, זה החזון שמייסדי המדינה כיוונו אליו.
גם אחרי כיבוש הארץ, מחכים לעם אתגרים: התורה יודעת גם יודעת כמה רבים הפיתויים בארץ, כמה השפע מסוכן לרוח ומזהירה: "פן תאכל ושבעת… ואמרת בלבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". התורה מבהירה בכל מצב ובמיוחד בעת שפע – אסור לשכוח את האל.
ברשותכם נעצור ונתמקד בהנחיה לא לשכוח את הקב"ה.
אני מתרגש מחדש לקרוא את פרשנותו האקטואלית של הרב בני לאו לפסוק זה – הרב בני לאו (רב בית כנסת הרמב"ן בשכונת קטמון בירושלים, ראש מיזם 929 – תנ"ך ביחד ועמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה) יצא נגד ההומופוביה והגזענות והגדיר אותם כ"שכחת האל" – לא פחות ואני מצטט מילה במילה: "התשתית של כל הרוע הזה מקורו בשכחת האלוהים. כן, אנשים הנקראים דתיים עשויים גם כן לשכוח את האלוהים. מקפידים על דיני כשרות ותפילה אך ידיהם מלאות בדם נקי. לא קולטים שהם רק קטע קטן מהתגלות האלוהים על פני הארץ. כל אדם אחר הוא קטע אחר של אותו אלוה. פגעת בו – פגעת באלוהים כולו. איך אפשר לפגוע באדם ולהיקרא דתי? על זה מאיימים עלינו כל נביאי ישראל שנגורש מן הארץ".
הרב לאו קובע כי שכחת האל הנה התנהגות לא מוסרית. המוסר קודם לפולחן. נקודה.
כמה עוצמה יש בפירושו זה של הרב לאו. כמה חשוב שנשמור על כבודם של כל בני האדם. חובה שנסור מרע וניזכר במסר מהפרשה הקודמת "ועשית הישר והטוב…".
ולסיום, הפרשה שלנו כמו החומש, כוללים את נאום משה בטרם מסיים את שליחותו. בהקשר לכך, אני רוצה לציין שליח אחר – גיבור השבוע שלי פרופ' רוני גמזו. פרופ' גמזו אינו משה – משה הוא שליח האל וגמזו הוא שליח הממשלה, אבל בדומה למשה הוא מקדש את השליחות. פרופ' גמזו אמר הנני ולא חשב על עצמו, הוא הבין שה"אנחנו" לפני ה"אני". הוא לא חשב על הכבוד שלו אלא רק מה צריך לעשות, כאן ומיד. הוא לא התווכח והתפלפל בסמכויות, וקבע שהמנהיג יוצר את תוכן הסמכות והאחריות, גם בעידן של אי ודאות. אלפי שנים אחרי שמשה מלמד אותנו מהי שליחות, פורץ לחיינו פרופ' צנום וחכם ומנסה יחד עמנו לנצח נגיף קשה. פרופ' גמזו צריך לדעתי ללמד לא רק רפואה ואפידמיולוגיה אלא גם מנהיגות וניהול בעת משברים ואי ודאות.
לסכום, אנו אנשי חינוך ואחרים חייבים תמיד לדעת להכיר ולהוקיר את הטוב, להתייחס לכל אדם כחלק מהתגלות אלוקית, לסלוד מחיים שהם רק לחם ושעשועים, להקפיד על מוסר וצדק, סקרנות ולמידה וללמוד מפרופ' גמזו מהי שליחות אמיתית.
שבת שלום!
