הקב”ה מצווה על משה לנקום במדיינים. המדיינים הם בני אברהם מפילגשו קטורה, הם אלה שמכרו את יוסף למצרים. מצד שני, משה התחתן עם ציפורה בת יתרו כהן מדיין, שגם נתן עצות זהב למשה, ואפילו אחת מפרשות השבוע החשובות ביותר נקראת על שמו.
עם ישראל שוכן ליד המדיינים. בנותיהם בסביבה, בנותיהם מפתות, וזה מה שיצר את החטא הגדול ואת המגפה הגדולה בעקבות פולחן בעל פעור, שדנו עליו בפרשה הקודמת.
אבל כאן, משה מצווה לנקום במדיינים. כמה מוזר ואולי אירוני – משה שרעייתו מדיינית, מצווה לנקום ולטבוח במדיינים, קצת לפני מותו.
בהתאם להוראת משה, עם ישראל טובח בגברים, משאיר את הנשים בחיים ובוזז הכל. את שלל הביזה הם מביאים בפני משה רבנו האחד והיחיד. איש הרוח האולטימטיבי כועס על העם: השארתם בחיים את הנשים והילדים? למה? הנשים הן הכי מסוכנות לנו – יפתו אותנו שוב. שכחתם את המגפה? והילדים? הילדים יגדלו להיות גיס חמישי – חסלו את הבנים הזכרים, הרגו את הנשים והנערות, רק את הילדות הקטנות תשאירו בחיים.
אייל חסאן. צילום: פבל
מדוע משה המנהיג הנהדר מצווה כך? האם רק הנשים "המפתות" אשמות? ומדוע נוטלים את האחריות מהגברים "המתפתים"? הרי גם בארץ כנען שמיד נגיע אליה עלולות להיות נשים מפתות. איפה הדרישה לקבלת אחריות?
אבל דווקא בגלל התהיות שיש לי על ההתנהלות בפרק הזה, אני מוצא נקודת חיוב ענקית על היושר שבתיאור התנ"כי, על שאסור לשפוט את ההתנהגות כאן בעיניים אקטואליות. צריך לזכור את כללי ההתנהגות אז. נכון, הביקורת על נקמה אכזרית זו לגיטימית אולי, אבל אז לא היו קודים אתיים. העמים הקדומים ראו את המלחמה כחלק מהמציאות, ולא הגבילו כלל את המותר והאסור במסגרתה. דווקא התנ"ך בחומש הבא – בפרשת "כי תצא" מנסה לרסן את אבדן צלם האנוש המתרחש בעת מלחמה, ולכן, אסור לשפוט את הנאמר רק בעיניים אקטואליות.
ומכאן לסיפור אחר ושונה – אחרי שעם ישראל השמיד את המדיינים, שמו לב בני ראובן וגד וחצי המנשה, שהשטחים הכבושים הם שטחי מרעה מצוינים למקנה ואז הם פונים למשה ומבקשים להישאר שם בעבר הירדן המזרחי. משה כועס מאוד. לטעמי ראה בהם משתמטים והוא קוצף עליהם: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!”
בבקשה שלהם אני רואה שתי בעיות: האחת אקטואלית – משה רותח – כולם נושאים בנטל מהיכן עזות המצח לקבל פטור מכיבוש הארץ? כמה חבל, שמיעוט מאנשי הדת שוכח את משפט המחץ של משה "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?”. כמה עצוב שהם מטיפים לאנשיהם לא להתגייס (במקרה הטוב) או מגנים את המתגייסים (במקרה הרע).
ויש גם היבט נוסף – הארץ לא נכבשה כולה ואין שום סיבה לחלק כבר עכשיו את האדמות. מאיפה החוצפה הראשונית של בני גד ראובן וחצי המנשה? הדבר דומה לקבלן המקבל מראש את כל הכסף לפני סיום העבודה, האמנם?
שניים וחצי השבטים מתעשתים ועונים: נבנה כאן גדרות וערים, והמקנה שלנו יישאר כאן עם נשינו וילדינו ואנחנו נלחם אתכם עד שכל הארץ תהיה של בני ישראל.
משה מסכים לפשרה ומוכיח כמה אחריות יש למנהיג כאשר מודיע זאת גם לאלעזר הכהן, ליהושע בן נון ולראשי השבטים, כי הוא כבר יודע שמותו קרוב – וכל החלטה עליו להעביר לדור ההמשך.
ומכאן למסר ערכי חינוכי – נביאי ישראל, החלוצים ומייסדי המדינה תמיד ראו את הכלל לפני הפרט. לכן, סיפורם של ראובן, גד ומנשה מרגיז. הבעיה לא רק בניסיון לחלץ את עצמם ללא פגע, מהקרב העתידי בכיבוש הארץ, הבעיה היא קידוש האינדיבידואליזם. ה"אנחנו" חייב להיות יותר חזק מ"האני". את זה הם לא הבינו.
משה לא מוותר להם. או אז, הם מתעשתים להבין ש"נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה’ אֶרֶץ כְּנָעַן”.
ה"אנחנו", הוא החשוב והחזק הדרוש כדי להגיע אל הארץ המובטחת וכשצריך לצלוח כל משבר, האנחנו הנו החשוב, בבית בעבודה, בצבא בממשלה ובכל מקום. הדילמה הזו בין קריירה למשפחה, בין חיים אישיים לציבוריים, היא דילמה שזועקת כל העת.
חשוב מאוד שכעת במשבר הקורונה נקדש את האנחנו. נעטה מסכה, נשמור מרחק ונוכיח ערבות הדדית לכלל הציבור ובמיוחד לאוכלוסיות הסיכון.
הפרשה חותמת את חומש המדבר המסתיים בפירוט לא פחות מ-42 מסעות ומקומות, המשובצים בין המילים "וַיִּסְעוּ… וַיַּחֲנוּ….”. נשאלת השאלה מה חשוב יותר, הנסיעה או החנייה? החיפוש או המציאה? התהליך או היעד? לפי פרשנים רבים הנסיעה לעיתים חשובה מהחניה. המעברים ממקום למקום, יותר חשובים מהמקומות. הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, מסביר שהעיקר הוא המסע, כי האדם צריך כל הזמן לנוע ולהתקדם. הוא אמר לתלמידיו שכל עשרות המסעות המפורטים בפרשה – קיימים גם בחייו של כל אדם, מרגע לידתו עד עזיבתו את העולם הזה. בכל מסע האדם צריך לעלות בדרגה וללמוד משהו חדש בחייו, גם אם יש ירידות בדרך.
אבל הנה אפשרות שונה – בדרך כלל היעד הנו העיקר והחניות נעשות לאגור כוחות. והנה הפרשה שלנו מקדשת גם את החניות ולא רק את המסע. לפי רש"י החניה היא חלק מהמסע כדבריו: "מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע". החניות במסע בני ישראל ובכל מסע החיים שלנו מאפשרות לעכל את החוויות, לנוח, לחשוב ולאגור כוחות לקראת המסע הבא. כשם שהשבת נותנת כוחות לקראת כל שבוע, כך חנייה, משוב ביניים, עצירה, חופשה ומנוחה הכרחיים לכל ארגון, משפחה או אדם.
לחנייה יש ערך משפחתי – כולנו אצים ורצים עסוקים בעבודה ואז מגיעים הביתה לחנייה איכותית עם המשפחה. זמן האיכות הזה בערבים ובסופי שבוע הנו בעל משמעות עצומה ומהווה מעין דלק למסע של היום והימים הבאים. רבים מאיתנו מקדשים את המסע המטורף בעבודה ואיפה לא, ומפרשת השבוע חשוב שנלמד לקדש ולהעריך גם את החניות, העצירות, המנוחות שנותנות כוחות לאתגרים הבאים.
