קשה לאהוב קנאים והתורה וההלכה נזהרות מהם: שמעון ולוי שקינאו לאחותם, זכו לברכה שכולה קללה מאביהם, גבר קנאי לאשתו נדרש לפסק זמן אצל הכהן הגדול, ועל הטעויות שביצעו הקנאים בימי בית שני אנו בוכים עד היום ובמיוחד בט’ באב.
הרב הגאון צבי יהודה הכהן קוק, ז"ל קבע: "קנאות כהתפרצות חד פעמית, יכולה להיות הצלה – קנאות כשיטה, בשום אופן לא!".
דומני שדברי הרב קוק תואמים לפנחס, שמקנא את קנאת ה', באופן חד פעמי ומשפד באופן ספונטני ראש שבט בישראל ונסיכה מדיינית וזוכה לברית שלום ולכהונת עולם. המעשה היה קיצוני. אבל הוא הוא היה תגובה לחטא קיצוני ונצרך לשעתו, אך, מכאן ואילך האיזון מוכרח להישמר – השלום הוא ערך נעלה יותר מקנאות. קנאות טהורה מתאפשרת רק אם מתקיימים לצידה שלום ואהבה. וכדי ללמד את פנחס את האיזון הנכון ה' נותן לו את השלום ולנצח, "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם", ברית שלום שהיא גם תודה וגם תיקון.
אייל חסאן. צילום: פבל
ומכאן לשני נושאים אחרים ומלמדים יותר בפרשה: כל חובבי הפמיניזם וזכויות האישה חייבים לחלק קרדיט קטן לחלוצות: מחלה, נעה, חגלה, מלכה ותרצה. חמש בנות צלפחד. גיבורות אמיתיות – שאפו!
חמש האחיות לבית צלפחד קמו ועשו מעשה. הן התייצבו מול משה, אלעזר הכוהן, הנשיאים וכל העדה וביקשו לרשת את אביהן בארץ ישראל בניגוד למקובל עד אותו זמן. בנות צלפחד הפכו לסמל לנשים שאהבו את ארץ ישראל בכל ליבן. בניגוד לגברים שלא רצו להיכנס לארץ ישראל ואמרו "ניתנה ראש ונשובה מצרימה", נשים אלו אמרו "תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו". הכוח והאמונה הנשית באו לידי ביטוי במלוא עוצמתן.
לא פעם כתבתי על התמסכנות וריאקטיביות מול פרואקטיביות, והבנות הללו נתנו לנו שיעור מאלף בפרואקטיביות – הן לא בכו, לא הצטדקו, לא התחננו, לא ניסו לעורר על עצמן רחמים ולא תקפו אף אחד. הן הציגו את טיעוניהן בענייניות ובבהירות. הן יכולות לשמש מודל לכל מי שרוצה לקדם את מטרותיו, והעובדה שהן היו נשים בעולם שבו הגברים מכתיבים את הכללים, מעצימה את הישגן עוד יותר.
הפסיכולוגית רבקה נאמן בחנה את המחשבות ואת העמדות האפשריות שהיו עלולות להרתיע אותן מלקום ולהשמיע את קולן וטענה שהן השתמשו בפסיכולוגיה קוגנטיבית, שכן הן יכלו להגיד לעצמן, ולא בלי היגיון, את כל הטיעונים האלה:
מה הסיכוי שלנו, חמש נשים ללא אב וללא אחים, לשנות את החוקים?
אין לנו כל זכות לרשת את אבינו שהרי החוקים הקיימים אינם מאפשרים זאת.
חבל לטפח ציפיות ולהתאכזב, כי הרי אין סיכוי שיסכימו לבקשתנו.
אם לא נצליח, סתם נשפיל את עצמנו לעיני כולם.
משה, אלעזר וכל השאר יכעסו עלינו שאנחנו מעזות לבקש בקשה כזו.
אבל, למרות כל טיעוני הנגד, למרות כל הסיבות שבעולם הן עמדו מול משה ושינו נוהג, וזאת גם בגלל שהן יזמו מהלכים, הן קבעו את הכיוון, הן לא חששו, הן הלכו עם הלב והצדק. איזה גישה "מאמנת" ואמיצה.
בנות צלפחד תבעו את המובן מאליו: אין שוויון ללא כבוד, ואין כבוד בלי שוויון. גם להן מגיעות זכויות ירושה. גם להן מגיע לשאת בגאון את שם אביהן ולשמר את נצר משפחתן. בדיוק כמו לגברים – לא פחות. לדעתי העדה היתה בהלם, משה טיפה נבוך, ולכן מיהר לגלגל את תפוח האדמה הלוהט אל אלוהים, שעונה: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת”.
בנות צלפחד ראויות למחמאות והן מודל לחיקוי והעובדה היא שהאל התרשם עמוקות מהן ונענה לבקשתן. לכן כולנו צריכים ללמוד מהן ללכת עם האמת ליזום ולא לוותר, וכמה כמה יפה ששניים משמות בנות צלפחד הפכו להיות שמות פופולריים גם בימינו – כמו נועה ותרצה.
ולסיום, מנהיגנו מכל המפלגות וכל בעלי המשרות הגבוהות מקבלים שיעור ממשה רבנו שבשירות ציבורי הציבור מעל למנהיג. איך? בואו נראה: אלוהים מבשר למשה על מותו הקרוב ועל כך שרק יראה את הארץ מרחוק. אבל, תגובתו של משה לא פחות ממדהימה – הוא לא מתחנן על חייו, הוא לא מבקש חנינה, הוא לא כועס, אלא רק דואג לעמו. הוא פונה אל האל למנות לו מחליף: "וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה".
איפה יש עוד מנהיגים כמשה? האם קיימים מנהיגים שתמיד טובת הציבור היא ורק היא בראש מעייניהם? הלוואי.
אלוהים מכין את סידורי מיתתו ומשה מבין שבלעדי מנהיג העם לא יכול להתנהל והוא דורש מהאל שיבחר לו מחליף, ולא רק זאת, הוא עושה במהירות ובנחישות ולא בגרירת רגליים את כל מה שהאל ציווה בהחלפת המשמרות הזאת, כי העם ורק העם חשובים לו.
ועוד דבר נלמד מסיפור זה: משה השתוקק שגרשם או אליעזר בניו ירשו אותו, אבל ידע שהאל לא רוצה זאת. זה הסיפור הסמוי שמביא את כישלונו לכאורה של משה בגידול צאצאיו – בנים שלא התאימו להנהגה (וגם נכד שהידרדר לעבודת אלילים). לאמיתו של דבר, רבים ממנהיגנו לא הצליחו בחינוך ילדיהם. אברהם עם ישמעאל, שלמה עם רחבעם, חזקיה עם בנו הרשע מנשה ועוד. מסקנתו של דיואי – "החינוך איננו בבחינת הכנה לחיים, אלא החיים עצמם", חזקה תמיד.
אבל, חברים יקרים, לא כל ההורים מצליחים עם כל הילדים כל הזמן. ה-DNA שהורינו הורישו לנו, ודרך גידולנו וחינוכנו בביתם, אינם ערובה לכך שנגדל ונהיה האנשים שהורינו רוצים שנהיה. לא כל ההורים זוכים שילדיהם הולכים כל הזמן בעקבותיהם. לפעמים ילדינו יוצאים, לתמיד או לזמן-מה, לדרך משלהם. והמסקנה היא אם ילדינו ממשיכים בדרכנו, עלינו להכיר תודה. אם הם מגדילים עשות ומיטיבים מאתנו ללכת בה, עלינו להודות לאל באופן מיוחד. וכאשר הם בוחרים בדרך אחרת, עלינו להיות סובלניים, ולזכור שלאיש הגדול ביותר בעמנו בכל הדורות קרה דבר דומה ולקבל זאת. כל אופציה אחרת גרועה יותר.
לסיכום, חברות וחברים, למרות מעשהו הנדיר של פנחס, הבה נשנן שוב שהקנאה והקנאות מסוכנות, בואו נלמד מבנות צלפחד מהו אומץ לב וכמה חשוב להציג נכון את הטיעונים ולא "להתבכיין", וההורים שבינינו צריכים להבין כי צריך לקבל את הילדים כפי שהם.
