אלוהים מורה את משה לדבר אל הסלע ולהוציא מים, משה מכה בסלע, אלוהים גוזר על משה ואהרן: "לא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם". אי מילוי ההוראה מביא לעונש חמור. מה הביא את משה לחרוג מההנחיה? קשיי הדיבור שלו? הצורך בנס ראווה מוחשי ומרשים? מדוע טעה ונענש קשות? לא נדע.
אהבתי לקרוא פרשנות מיוחדת בסוגיה זו – לכל אדם יש סלע בליבו. לפעמים אנו קשוחים כאבן. אלוהים למעשה אומר מעיר למשה: אם היית מדבר אל הסלע, היית יוצר כוח בבריאה, שכשמדברים ללב אבן או סלע הוא משתנה, ולא היה צריך להכותו כדי שייתן את מימיו. יכולת לגרום לנו ללמוד מהאבן, להיות קשובים לקולו של הבורא, גם בלי מכות. זאת ועוד, יש בכולנו, את התכונות הנדרשות להגיע לפסגות בכל תחום. האדם הינו יצור שכולל בתוכו את כל תכונות היקום. צריך רק למצוא את הרגע את המתג, וללחוץ… למשה רבינו ניתנה אפשרות זו, משה איבד אותה ועל כך הוא נענש.
ומכאן לסיפור פרה אדומה העוסק בהלכות טומאת מת. טומאת מת היא טומאה מיוחדת. למעשה הצורך בפסק זמן בין הנגיעה במת והטיפול בו ובין החזרה לחיים הוא נפשי-רוחני. סמואל הנמן המציא את ההומאופתיה אולם, כמו בהרבה דברים בתורה, ניצני ההומאופתיה מופיעים בפרשת השבוע.
ממציא ההומאופתיה חשב שאם לוקחים חומר הגורם למחלה בגוף האדם, מדללים אותו במים פעם אחר פעם, ונותנים מהם לחולה באותה מחלה – הוא מבריא. הריפוי אינו פיזיולוגי – אלא ברמה הרוחנית אנרגטית. כמובן ששיטה זו לא ניתנת להוכחה מדעית וגם אי אפשר לסתור אותה, אבל פרה אדומה היא מעין הומאופתיה.
אייל חסאן. צילום: פבל
הפרה האומללה נשרפת כליל מחוץ למחנה. אפרה המעורב באזוב ועוד, נאסף למקום טהור, מחוץ למחנה. הנטמא למת מיטהר על ידי מים המעורבים במעט מהאפר. האם יש הגיון מדעי שמים המעורבים באפר פרה מטהרים? לא ולא. האם כך קובעת התורה? כן וכן. הנה כי כן פרה אדומה היא בעצם הומאופתיה בת אלפי שנים.
רוב הפרשנים אינם מבינים מדוע דווקא אפרה של פרה אדומה מטהר. אך יש הקושרים זאת לחטא העגל: מה שגרם לעם כולו לחטוא ולהגיע לסכנת מוות (כי ה' רצה להשמיד את העם החוטא, וחזר בו רק לאחר תחנוני משה), הוא מה שיגרום לכל אחד מהעם להיפרד ממתיו ולחזור לחברת החיים.
ומכאן לסיפור נחש הנחושת – המשנה במסכת ראש השנה שואלת על עצירת מגפת הנחשים באמצעות נחש הנחושת של משה: בני ישראל חטאו, האל שלח נחשים שהרגו בהם, משה (כרגיל) זעק אל ה' וסנגר על העם והאל ביקש ממנו לבנות נחש וכל מי שיביט בנחש יירפא ויינצל, וכך היה. הזוי? אולי. אבל המשנה מסבירה בפשטות: "וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נימוקים". כלומר המבט למעלה והפנייה לאל הם הריפוי – לא הנחש שהיה בעצם פסל.
לא נוח להם לחז"ל שמופיע צלם בסיפור. ובצדק לא נוח. והרי נחקק בעשרת הדיברות : "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ".
ונניח שפסל… נחש? דווקא הוא הארור מכל הבהמה ומכל חיית השדה? דווקא הוא יושיע הפעם? מקור החטא הוא מקור הגאולה – איך יכול להיות?
ראוי לחבר בין התופעות "העל טבעיות האלו" מי פרה אדומה המטהרים, נחש נחושת שמרפא, באר מים שלפי המסורת מרפאה את הנפש ומחברת את הכל לאמונה בקב"ה יתברך לתובנה אחידה.
הנסים הללו מזכירים את סיפורי הנסים הרבים המיוחסים לרב המקובל הבבא סאלי זיע"א. לאחר מותו נכתבו מאות רבות של עדויות על מופתים שחולל הרב, שבאמצעותם הבריא חולים והושיע אנשים ממצוקות קשות ומגוונות. היחס של חלק מישראל לסיפורים אלה ולרב, היה לעתים מלעיג, בגלל התופעה שנראתה "חסרת היגיון".
מלבד העובדה שרבים מאמינים לעדויות, רבים מאמינים באמונה ובכוונה שבכל מהלך: אין בכוחם של מים מבקבוק שבירך הבבא סאלי לרפא, כמו שאין בכוחו של נחש נחושת לרפא, כמו שאין בכוחה של באר מרים ומימיה לרפא, כמו שאין בכוחם של מי פרה אדומה לטהר טמאים: אלה משמשים מתווכים לאמונה. ולכן רבים סבורים כי משה רבנו, מרים הנביאה ולהבדיל הבבא סאלי משמשים מתווכים נצרכים לאמונה של האדם באלוהים מושיעו, וכוחם היה "לחבר" את המאמין אליו לחבר, לתווך ולסייע.
אבל מכאן גם לסכנות – את נחש הנחושת הממית והמחיה את עם ישראל במדבר אנו פוגשים שוב בספר מלכים שבו מסופר שחזקיהו מלך יהודה "כִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה" (מלכים ב, י"ח, ד). רוב המפרשים מסבירים את מעשהו הנדיר של חזקיהו, שהעז להשמיד סמל עתיק ומקודש מזמנו של משה, בכך שבעיני העם הפך אותו נחש מסמל לכוחו של האל בלבד, לישות אלוהית בפני עצמה, כזו שהצמיחה לה פולחן וסוגדים. חזקיהו אשר חזה במו עיניו באסון שפקד את ממלכת ישראל השכנה, שנחרבה על ידי אשור ושעשרת שבטיה הוגלו, בשנת 722 לפני הספירה, פעל בנחרצות נגד כל סגידה עיוורת מסוכנת כדי שגורל ממלכתו יהיה שונה והיא תינצל.
כדי להבטיח זאת, יצא במלחמת חורמה נגד כל סממן שעלול לנדוף ממנו "ריח" של עבודה זרה. ללא ספק חזקיהו הצליח. הוא דחה את חורבנה של יהודה בכמה שנים טובות ואולי אף הצליח להשפיע במידה מסוימת על אופי פולחנה. אך יחד עם השמדתו של נחש הנחושת, הצליח גם להעלים את אותו סמל מכונן של סגידה "עיוורת" סמל של מוות וריפוי, ואולי לימד אותנו שלאל אולי יש סמלים ומתווכים אבל שום רב או סממן דתי אינו ישות אלוהית בפני עצמה.
לסיכום, אסור לנו ללכת שבי אחרי בעלי קמעות ו"חוזים" אחרים. ויש להבחין – אמונה כן, הערצת האל כן – סגידה עיוורת לקמעות ונבואות שווא וכ"ו : לא ולא.
