פרשות השבוע שלנו מתרחשות בהר סיני – ושם במקום המיוחד והכי גבוה מבחינת קדושה ניבטים עקרונות סוציאליים וערכיים נצחיים. כמה יפה שבְּהַר סִינַי התורה מדברת על שמיטת קרקעות, דיני עבדים ואיסור ריבית ואומרת שהקדושה והקרבה לאל מתחילים בהתנהלות חברה מוסרית וצודקת. הפרשה שלנו מבהירה כי מטבע העולם יש מעמדות, עשירים ועניים, יש הזדמנויות עסקיות ויש אילוצים כלכליים. ומה נדרש מאיתנו – הגינות והוגנות חברתית.
התורה מבקשת סייע לחלש, להלוות ללא ריבית, איני רוצה לבקר חלילה אבל זו העת שהמדינה תפתח ידה ליבה וכיסה ותסייע לעצמאים ולמובטלים. הקורונה מסוכנת, ללא ספק, אבל משבר כלכלי וחברתי מסוכן לא פחות וחשוב שהממשלה שאך הוקמה תפעל בנדון. שנת השמיטה שבה עוסקים בהרחבה מבקשת מבעל הקרקע לשמוט את הקרקע – כלומר לא לעבד את הקרקע ולוותר על פרנסה של שביעית מהזמן. זה טוב לאדמה? כנראה. זה טוב לאדם? בואו נבחן.
אייל חסאן. צילום: פבל
רעיון השבת, יום מנוחה לאדם מעמלו ומתן אפשרות לחשיבה והבנה, מיושם על עבודת האדמה. האיסור על עבודת האדמה בשנת השמיטה מחייב אותו לחלוק את יבול האדמה, המועט שנותר, עם העניים, העבדים והבהמות, מחברת את האדם לסביבתו כשווה בין שווים.
השמיטה, למעשה קוראת לחידוש הברית בין האדם, החברה והאדמה. ובנוסף, האדם השומט את הקרקע מבין ורואה שהאדמה השייכת לאל מניבה גם בלעדיו ולכן, אולי השמיטה רומזת לכל עשיר, לכל מנהיג, להפסיק "לעשות רוח", לחזור שוב למקום צנוע יותר מבחינה תודעתית, ולהבין שלפעמים הדברים מסתדרים גם בלי שנתערב. במילים פשוטות: כל מנהל, כל מנהיג כל אבא או אמא, וכל אדם צריך לדעת גם "לזוז הצידה" להצטנע גם כדי לתת לדמויות שלידו להיות משמעותיות.
חברות וחברים, השבוע ציינו את ל"ג בעומר (ללא מדורות). בל"ג בעומר לפני אלפי שנים נפסקה המגיפה שבה מתו 24 אלף תלמידי חכמים של רבי עקיבא. הגמרא (יבמות סב') מספרת לנו שזה קרה כיוון ש"לא נהגו כבוד זה לזה". כנראה, מרוב הרצון להגדיל תורה "שכחו" לנהוג כבוד זה בזה. וזה בדיוק מתחבר למסרי הפרשה – עלינו להקים חברה צודקת ומוסרית, המאזנת בין כל המעמדות ובין האדם לסביבתו.
ומעט אקטואליה – המילה "קוממיות" המופיעה בפרשה הנה מילה יחידאית (רק פעם אחת בתנ"ך) "אֲנִי ה' אֱלהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת". אלפי שנים אחר כך ב"מגילת העצמאות" נכתב: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית…". באותה מגילת עצמאות הזכיר בן גוריון את המילה היחידאית הזו (קוממיות) ושם דיבר בן גוריון על צדק חברתי וחברת מופת ברוח חזון הנביאים. והנה, כמה נדיר שהתורה שלנו מבהירה כי כל העונשים הקשים והמפחידים זה בעיקר בגלל מה? בגלל השמיטה שלא שמרנו, ובגלל חטאים מוסריים כבדים. לימוד תורה הנו ערך עליון, אבל דווקא שמיטת האדמה, שמיטת חובות, ומצוות היובל הן שהכי חשובות לאל. היש יותר צדק חברתי מזה?
ועוד רעיון חשוב רעיון החירות: התורה שלנו הבינה את חשיבות החירות כאשר עמים אחרים אפילו לא חלמו על כך. מי שמבקר בפילדלפיה שבארצות הברית יכול לראות את פעמון הדרור או פעמון החירות. הפעמון מהווה סמל של המהפכה האמריקאית והפך לאתר היסטורי כאשר צלצל בארבעה ביולי 1776 על מנת לזמן את תושבי העיר פילדלפיה לבוא ולשמוע את הקראת הכרזת העצמאות של ארצות הברית. ומהו המשפט הראשון הכתוב בפעמון החירות:
"Proclaim LIBERTY throughout all the Land unto all the Inhabitants thereof"
שזה תרגום של הפסוק מפרשות השבוע "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל יֹשְׁבֶיהָ". כמה מדהים כי הדמוקרטיה הגדולה והחזקה בעולם ביום היווסדה לקחה ויישמה את ערך החירות מהתורה שלנו, שמדגישה שחירות היא הבסיס לכל והאדם הנו מעבר לרכוש.
אבל האם רוח משפט זה מיושם אצלנו? ובכן, יש לנו במה להשתפר – כולם יודעים שלעזור לחזקים ולמצליחים זו לא חוכמה, יתרה מכך – ככל הנראה הם כלל לא צריכים את התמיכה מסביבם. חברה מתוקנת ומאוחדת נמדדת בעיקר בהתייחסותה לאדם החלש. אחרי ההסגר והחנק הכלכלי בעקבות מגפת הקורונה אנו חייבים להעניק תקווה לאלפי עצמאים אנו חייבים לראות איך נלחמים באבטלה, מהו העתיד שאנו מייחלים לרבבות עסקים? איזה תקווה לחיים טובים ניתן לילדינו ביום שחרורם מצה"ל? איך נדאג לקיום מכובד של קשישים ועוד.
ולסיום, התורה מצווה "בחוקותיי תֵּלֵכוּ" למה ללכת?
ההליכה מלמדת שכל דבר בחיים מחייב תהליך והתקדמות הטבע האנושי הנכון שלנו הנו להתהלך ולהתקדם.
לא לחינם נקראת מערכת המשפט העברי בשם "הלכה". בעצם הגדרתה מלמדת ההלכה על הדינמיות שלה, ועל כך שאסור לה לקפוא על השמרים. יהדות שאינה "מתהלכת" ובוחרת היא יהדות קפואה וחסרת חיים. ארגון שקופא על שמריו עומד במקום ולא מתקדם.
לסיכום, פרשות השבוע שלנו מחייבות אותנו ללכת קדימה, לקיים מעורבות חברתית והתחדשות רוחנית ומוסרית של תרבות ורוח, של נתינה ודאגה לחלש.
