עקב מגיפת הקורונה הניקיון החיטוי וההסגרים גברו מאוד, והנה מגיעה אלינו פרשה שעוסקת בניקיון ובהסגר – ברשותכם נתחיל בהיטהרות של הרהיטים שעליו ישב הנגוע. ניקיון וטהרה, רחצה והיגיינה הכרחיים תמיד אבל עלולים להיות מסוכנים, יש אנשים שיש להם OCD – הפרעה טורדנית כפייתית שמתנהלים על פי עקרונות פרשת מצורע גם אם אין בקרבתם חולה מדבק. הם מסוגלים לבלות שעות רבות ביום ברחצה חוזרת ונשנית של הידיים, במקלחות רבות, או בהברקת השיש והרצפה שוב ושוב, בחיטוי כלים כלים ועוד. פעולות אלו הן "אקמול", במקרה הטוב הן מביאות להם רגיעה לכמה דקות, עד שהם באים שוב במגע עם אדם או חפץ שנתפס על ידם כלא נקי והם שוב מתחילים להילחץ, לנקות ולהתנקות באובססיה, מבלי יכולת לשלוט במצב.
כעת כולנו מקדשים זאת, בגלל החשש מהדבקות, אנו עוטים מסכות ומצטיידים באלכוג'ל. חשוב שנעלה פאזה בנושא הניקיון אבל כדאי שנציע גם ניקיון לב ולא רק ניקיון גוף או בית.
אייל חסאן. צילום: פבל
עמיתיי, לא מעט משפחות ורבבות בני אדם נכנסו להסגר רפואי בגלל הקורונה דיני הטומאה והנגעים בפרשה דנים בהסגר – עפ"י הנחיית האל ה"נגועים" יובאו לאהרן הכהן או לבניו הכהנים. הכהן רואה ובודק את האיש הנגוע, אומד אותו בעיניו ומכריע האם לפניו נגע טמא ומטמא או שמא נגע סתמי טהור ההשלכות משמעותיות: אם הנגע מוכרז כצרעת טמאה, האדם נדון לנידוי, לחרם, ליציאה מהמחנה, עליו לנהוג במנהגים המזכירים אבלות. ואם הנגע טהור הרי שאין כל מניעה שהנגוע ימשיך וייהנה מחברת בני אדם.
יש פרשנות שהתורה נותנת כאן דבר שהוא לאו דווקא שלילי – הסגר. זמן של התבודדות. שבוע לחשוב על עצמך, לעשות סדר, כלומר לעשות פאוזה להירגע.
כמה קשה ומורכבת מלאכתו של הכהן. הכהן לא רואה רק את הנגע אלא גם את הנגוע, את האדם כמכלול, את מצוקתו הנפשית אולי, שהביאו מחלות עור שחלקן הגדול הוא ביטוי של מתח נפשי או מצוקה רגשית.
הפרשה מכוונת אותנו לטעמי למסר, שכל מנהיג חייב לראות אותנו, להקשיב לדברים שהאדם אומר ולשים לב גם למה שהאדם לא אומר.
תושבי הדרום מלאים בסיפורים על גדולי דור כמו הבבא סאלי זצ"ל שלא רק הטיפו הלכות ודברי תורה אלא הקפידו במפגשים אישיים לראות את מצוקת הפונה, לשמוע את זעקת הכאוב ולהביט בלבן שבעיניים לאדם שממול. זהו המודל לכולנו ומיד אחזק :
התלמוד סוקר את יחס החברה למצורעים, ובדרך כלל "ממש מנדה" אותם. "האחר הוא אני" אפילו לא באופק. ר' יוחנן הקצין ונהג להזהיר אנשים מפני הזבובים שייתכן שעקצו חולי צרעת. אחרים נמנעו להסתובב במחיצתם של המצורעים, ולא נכנסו לביתם, אחרים (הגזימו לגמרי ) לא קנו ביצים שהוטלו באזור שיש בו מצורעים. רק אחד הנו המודל עבורי ועבור רבים מאנשי החינוך – ר' יהושע בן לוי. האמוראי ר' יהושע (תחילת המאה השלישית לספירה) ישב עם המצורעים בכיף ולמד תורה. כששאלו אותו תלמידיו – הכיצד? ענה ושאל: "התורה מעלה חן על לומדיה?" ענו תלמידיו: "בוודאי!" אמר להם: "ולכן, בוודאי שהיא גם מגינה עליהם".
שימו לב כמה גדול רבי יהושע – רוב החכמים נקטו בשיטת פחד. לגיטימי. הם מזהירים מתופעות שיכולות להדביק, מרחיקים עצמם, אבל שוכחים כי המצורעים הם קודם כול אנשים ורק אחר כך חולים.
ר' יהושע מדבר על אהבת אדם יחד עם אהבת התורה. הוא אוהב אנשים ואוהב תורה, והלימוד המשותף מאפשר לו לפגוש את המצורעים באמת, להקשיב להם, להאיר את חייהם ולהוציא מהם את הטוב. זה בדיוק מה שעושים מנהיגים גדולים הן הן הדמויות שיוליכו אותנו לחברת מופת.
אנו בעת משבר, לכן הנהגה הרואה אנשים על מצוקותיהם, המקשיבה למה שהם אומרים ומה שאינם אומרים, המכילה את האחר ואת השונה היא המודלינג. הנהגה הקשובה לנגעיהם ומצוקותיהם כעת ובכלל של עצמאים ושכירים, ילדים בסיכון, היא הנהגה המרחיבה את גבולות ההכלה שלה ומאפשרת לציבור מגוון להרגיש חלק בלתי נפרד.
ובינינו, בישראל ציבורים שלמים ה"מסומנים" על ידינו – כל אחד והאחר שלו, למי מאיתנו אין סטיגמות על עדה כלשהיא, עם כלשהו, ימין ושמאל, דתיים ושאינם דתיים ועוד עיר זו וציבור זה. הסטיגמות הללו יוצרות שיח של פחד ושל הפרדה, שר' יהושע ביקש למנוע.
השבוע, תודה לאל קמה ממשלת אחדות והשיח המפלג של שלוש מערכות הבחירות נראה מאחורינו. ואני מציע: הבה נלך בדרכו של ר' יהושע – ננטרל ככל האפשר את הסטיגמות והפחדים, נקדש את זיכרון השואה, הגבורה, חללי צה"ל והעצמאות, או אז נהיה ראויים לדורות המייסדים, ולגיבורינו שקידשו נפשם כדי שנגור במדינה ריבונית חזקה אבל גם מאחדת וערכית שמנהיגיה מחפשים את היחד ואת המאוחד, מאירים את הטוב ונמנעים מהרע.
