שוב פרשת השבוע כמו ההגדה שלנו, כמו רוב תולדות עמנו נוגעת בשמחה ובעצב, בהצלחה ובכישלון. פרשת שמיני עוסקת ביום השמיני ואיתו חנוכת המשכן והשראת השכינה בו. לראשונה – אהרן ולא משה, מבצע את עבודת הקודש ואהרן עושה הכל לפי הספר, כפי שהורה לו משה. מסיים את המשימה המורכבת, נושא את ידו אל העם, נושא ברכה – ושכינת האל לא מופיעה. הדממה של אהרן (שתהיה הפעולה הכי חזקה גם בהמשך הפרשה) כואבת ולדעת רבים גם זועקת.
האל לא נגלה לאהרן. כאן משה מצטרף אליו או אז, או רק אז: "וירא כבוד ה' אל כל העם… ". הטרגדיה הראשונה של אהרן – דווקא בפעם הראשונה שהוא ניתק ממשה ועושה הכל כראוי – האל לא נגלה אל העם. והטרגדיה מתעצמת בהמשך – לאחר רגע השיא: השראת השכינה על המשכן מגיע סיפור נורא "וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה–אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם". בני אהרון הכהנים, נדב ואביהו, מתלהבים. לא מספיקה להם ההצלחה בהקרבת הקורבנות. הם רוצים עוד, ומקריבים עוד קרבן. לא לפי ההוראות ובניגוד לכללי הטקס. התגובה של אלוהים מהירה ואכזרית. "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'". מהי אש זרה? הפשט מפרש: אש שהשניים לא נצטוו עליה. אבל אפשר לפרש גם: אש פרטית. אש מטעם עצמה. אש שבאה לספק את המבעיר אותה בלבד.
ניתן לראות בכך רמז נוסף-בכל פעם שמנהיג או כל אדם דלוק על משהו ושבוערת בו אש, עליו לבדוק שהאש אינה פרטית ושיש עוד דמות אחת לפחות שהולכת להרוויח להתחמם וליהנות מהדבר שבוער בו. מיד לאחר הרגע הטראגי, מות בני אהרן משה נושא נאום ומחזיר את העניינים למסלולם, ואהרן שזה הרגע שכל את שני בניו שותק "וידם אהרן". שוב דממה שפוצעת את הלב. אהרן שאוהב את בניו שותק. המסר הנרמז כאן שבעולם מוגבל כשלנו, לא כל דבר יכול להיות מובן ונתפס כאן ועכשיו. אהרן אינו בוכה, אינו מוחה, אלא מקבל עליו את הדין באהבה. ואת האהבה הגדולה הזו יעניק לנו אהרן בנשיאת הכפיים שבברכת הכהנים. השתיקה יכולה להדגיש שתי כוונות – תשתוק כי יש דברים שנשגב מבינתך להבין או (כמו בשיעורים) תשתוק ואז תוכל להקשיב ולהבין.
ברכת הכהנים כוללת ברכה לשמירה חומרית, רוחנית וברכת השלום בין אדם לעצמו ולסביבתו ‒ "וישם לך שלום".
אהרן שנשא ידיו אל העם, יצר מצווה לדורות ששמה "נשיאת כפים", שתוליד בהמשך את ברכת הכהנים. בברכת הכהנים יש עוד מרכיב ‒ "וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה" ‒ מצווה שחובה לעשות אותה מתוך אהבה. הכהן המברך יוצא מעצמו פושט את ידיו באהבה לכל אחד מישראל, ומברך את כולם ביחד- שתהיה ביניהם אהבה ושלום ושאחדות תחול עליהם.
שילוב התיאור בין חטא נדב ואביהוא לברכת הכהנים מציג שתי תנועות הפוכות : מצד אחד נדב ואביהוא שבאו לקדש עצמם ולהתקרב לקב"ה באופן פרטי ואישי ומצד שני הכהנים משתמשים בקדושתם כדי לברך לרומם ולברך את כל העם.
כשהדאגה לעצמך זזה הצידה ומפנה מקומה לאהבת ישראל ולמען עם ישראל מתקרבים לאלוקים. כמה חבל שמנהיגנו שוכחים את המסרים הללו, שנה שלמה מתקוטטים ללא הכרעה, שוכחים כמה הוויתור עוצמתי ולא מנסים להגיע לאחדות. איפה משה ואהרון? איפה האהבה בברכת הכהנים? חבל.
הקודש והחול שנמצאים במרכז הפרשה, מזמינים אותנו לחשוב היטב איזה סוג של אחריות נדרשת ממשרתי הציבור וממנהיגים, והאם תפיסה דיכוטומית בלתי מתפשרת היא זו שתאפשר לנו להמשיך ולהתפתח כחברה דמוקרטית. התפיסה הטוענת לזכויות יתר ולפריבילגיות היא האש הזרה, היא האש שאסור לנו לרצות בה והיא האש אשר בסופו של דבר פוגעת בכולנו.
לסיכום, מהאירועים בפרשה נלמד שלפעמים עושים הכל נכון והתוצאה מאכזבת. זה טיבו של עולם. אסור להתייאש. וכמובן, יש לשאוף שהאהבה של ברכת אהרן תשרה בנו, במעשינו ובהתנהגותנו.
ברוח ההתנהגות הפוליטית הלא מכבדת ובהשראת אהרן אנו אנשי החינוך נטיף לאהבת האחר, אהבת הרע וגם אהבת השונה ממך. או אז ננוע לכיוון חברת המופת אליה כיוונו מייסדי המדינה.
שבת שלום.
