בעקבות מגפת הקורונה נתכנס בסוף השבוע ונסעד בחוגים מצומצמים את ארוחות הפסח והשבת. השנה השאלה הקבועה מה “מה נשתנה?” עצובה לנוכח ההבדלים ביחס ללילות סדר קודמים, מבחינת פורום המשתתפים ומבחינת האווירה הכללית. למרות הכול, חשוב לא לתת לקורונה לפגוע לנו בחגיגה ההיסטורית וכן לא לשכוח את דברי המשורר, “עברנו את פרעה, נעבור גם את זה”.
המגפה הנוראית הזאת הזכירה לכולנו שהעם בישראל שלנו גדול מסך חלקיו, וכשאלה מתאחדים, אנחנו חזקים, חזקים מאוד. כשכולנו נשמעים להנחיות, אנו צולחים מכשולים. הקורונה עזרה לנו לחזור ולחשוב על הכול מנקודה עוצמתית וחשובה של קהילה המחוברת לכל גווניה, של חברה משותפת, של מדינה, של משפחה אחת. כולנו מבינים היטב ששלומנו קשור זה בזה בטוב וברע. חשוב שלא נשכח זאת גם כשהשגרה הברוכה תשוב, ואני מקווה שהיא תגיע במהרה. בימים המאתגרים חשוב שנצדיע לכוחות הביטחון והרפואה שעמלים קשה למען כולנו.
אייל חסאן. צילום: פבל
ברשותכם, ניגע בסוגיות הקשורות בליל הסדר ובהגדה שהינם השיעור הגדול בעולם, המתקיים בו זמנית במאות אלפי קבוצות לימוד.
אחד היסודות החשובים בהגדה הינו "והגדת לבנך", שמקדש את הזיכרון, הסיפור והדיבור. לא פעם פירטנו והסברנו את סכנות הדיבור השלילי ולשון הרע, והנה בהגדה ישר מתחילים עם "מגיד", זו מטרת הערב – להגיד. וכאן זהו המבחן האמיתי. איך אנו מדברים ועל מה אנו מדברים. זו בעצם היציאה מעבדות לחירות. ולכן בערב שבו יוצאים מעבדות לחירות הדבר המרכזי שעושים הוא לדבר. ערב קואוצ'ינג סביב נושא הדיבור. מדברים בו הרבה, אבל הדיבור מלא בחיוביות, בהכרה ובהוקרת הטוב, בתודה, באמונה, באופטימיות, באהבה.
היום היכולת לדבר, הרטוריקה, היא אחת המעלות הגדולות שקיימות, היא ארגז כלים הכרחי למנהיג, והנה בתורה שלנו משה גדול מנהיגנו היה ערל שפתיים. הדבר מעיד עד כמה גדול היה, שאף ללא כושר דיבור הנהיג בצורה נפלאה עם עבדים שלא הפסיק לדבר בו ובאל סרה.
ליל הסדר עוסק בשעבוד ובגאולה. ליל הסדר אינו האירוע היחיד במעגל החיים היהודי המשלב את זיכרון הטוב וזיכרון הרע. כמעט כל תולדות עמנו עוסקים בזיכרונות טובים ורעים. גם כעת, למרות ימים לא פשוטים, עלינו להתמלא גאווה במתנדבים ובכוחות הביטחון והרפואה שעושים לילות כימים בסיכונים לא פשוטים כדי לסייע בהתמודדות עם מגפה נוראית.
אבל מה שהייתי רוצה שניקח מההגדה אלו ארבע המילים: "כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם". לא פעם הדגשתי עד כמה עבד לא שולט ביצריו, כדברי רבי יהודה הלוי, "ואיכה אעבוד יוצרי, ואני אסיר פשעי ועבד תאוותי". והיום אני מבקש לגעת בהיקש אחר: אנו מצווים לנהוג בצורה ראויה, מוסרית והוגנת, משום שהיינו שם פעם. אנו יודעות ויודעים כמה קשה היא מציאות העוני, האחרות, הבדידות, ועלינו לנסות ככל האפשר למנוע אותה מאחרים. האם אנו עושים די בעניין זה? לא בטוח.
שימוש בזיכרון עבר כדי לבסס התנהגות ראויה בהווה עלול להיות חרב פיפיות. טראומת עבר אמנם יכולה להביא כל אחד ואחת מאיתנו לדגול בשינוי חברתי, בעשיית הטוב, אבל מנגד יכולה להתחבר לנקודה בנפש שמבקשת להתנכר לכל אלו, מבקשת למחוק את המעמד שבו היינו פעם. ראשית באמצעות מתיחת קו מפריד ברור בין מי שהייתי פעם ובין מי שאני היום, ושנית באמצעות דחיפת האחרים למקום שבו אני הייתי פעם. אם אני אנהג כלפי האחרים באותה צורה תוקפנית שאני סבלתי ממנה, אני עצמי שוב לא אהיה בעמדת הקורבן. תהליך כזה, לדוגמה, יכול להיות מנת חלקם של ילדים שעברו ילדות קשה והפכו להורים מתעללים. תהליך כזה אנו רואים לעיתים כ"עבד כי ימלוך", כאשר עובד שהפך מנהל משנה לחלוטין אורחותיו. חשוב שדווקא אנו, שסבלנו מגרות, חייבים לכבד גרים; דווקא אנו, שסבלנו פוגרומים ושואה, חייבים להימנע בכל דרך מרצח חפים מפשע.
ולסיום, אחת המצוות החשובות בפסח הינה ביעור חמץ, ואני תמיד מדגיש את ביעור החמץ מקרבנו. השנה בעצב, אולי בעקבות מגפת הקורונה, זה הזמן גם הגיע הזמן לניקוי מדפים ולחשיבה מחודשת:
אני מול העולם
אני עם עצמי
אני מול משפחתי
אני מול האנשים הסובבים אותי
מה עיקר ומה תפל
מי ערב לי בחולשותיי, ועוד ועוד.
המון בריאות, הישארו בבית, פסח שמח ושבת שלום!
