פרשת השבוע עוסקת במנהלי הפולחן – הכוהנים. הכול בידיים שלהם. הדבר מבהיר שעלינו להאמין ביכולתם של משרתי הציבור לייצג אותנו אחרי שהנחנו בידיהם את המפתחות, ומשרתי הציבור מחויבים להיות ראויים לאמון, חייבים לנהוג ביושרה ובאחריות. בחינוך אנו קוראים לכך אחריותיות (Accountability), נשיאה באחריות כלפינו, הקהילה, תוך כדי גילוי מחויבות ערכית, מקצועיות ויושרה.
ואולם כמה עצוב לראות קורבנות שמגפת הקורונה מפילה עלינו, ועצוב מאוד לראות מיעוט קטן ממשרתי הציבור החרדי שגדולתם בתורה מוכחת, ולמרות זאת לא בחרו להזהיר את צאן מרעיתם והביאו כנראה אסון על חלק מהחברה החרדית. רק עתה, באיחור, השכילו כולם (כך אני מקווה) להבין כי “ונשמרתם מאוד” מחייב ויתור על תפילה בציבור, תלמודי תורה ועוד.
אייל חסאן. צילום: פבל
ומכאן נחזור לתורת הקורבנות – התפילה בציבור אסורה כעת, והנביא עמוס (כמו אחרים) הבהיר לעם שאין לו כל צורך בפולחן, אלא בצדקה ומשפט: “שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם..”. בשבוע שעבר כתבתי שעבודת הקורבנות נועדה למנוע את זליגת העם לאקסטזה של העבודה הזרה, שכללה קורבנות אדם. אבל מאחר שעבודת הקורבנות השחיתה את המידות, אלוהים שלח את עבדיו הנביאים לנזוף בעם ולדרוש להבדיל בין עיקר לטפל ובין קודש לחול. הנביאים דרשו גם דרשו לא תורת קורבנות אלא תורה שכולה צדק ומשפט ושלום. כמה פשוט – מוסר קודם לפולחן. זה המודל היהודי הראוי, וכמובן פיקוח נפש מעל הכול.
ומכאן לסוגיה מוסרית חשובה – הכרת הטוב. לא פעם דיברנו על החסד שנעשה עם בת פרעה, יעל אשת חבר הקיני, רחב ועוד כביטוי להכרת הטוב שהיהדות כה מכירה (ואף השווינו אותן לחסידי אומות עולם).
פרשת השבוע מעלה למודעות את נושא הכרת התודה הגלומה בהקרבת קורבן התודה לאלוהים. לכאורה הכרת תודה ואמירת התודה שבאה בעקבותיה שייכות לתחום הנימוסים וההליכות ולתחום ההתנהגות החברתית. אנו מחנכים את הילדים לומר בבקשה וגם תודה, וזה נדרש.
אבל להכרת התודה יש גם רובד פנימי, והוא היכולת שלנו לראות את הדברים החיוביים בחיינו ולשמוח בהם. התודה היא לאלוהים, כמו ה”מודה אני לפניך” בתפילה, בקורבן התודה כאן, התודה להורים שדואגים או למקום עבודה שמעניק פרנסה וכו’. התודה היא לבני הזוג שמסייעים לכל אחד מאיתנו לשמור על שפיות בימים קשים אלו. הדבר לא פשוט, כי הכי קל להלין כעת כאשר כמעט אין הכנות לסדר פסח, כאשר “כולנו מסובין” יחד לא יתקיים וכאשר מפלס החרדה עולה. אף שהדברים אינם מתנהלים לשביעות רצוננו, נטייתנו הטבעית לקבל כמובן מאליו כשהכול מתנהל כשורה הינה טעות. לא פעם ההרגלים משבשים את היכולת לראות את “חצי הכוס המלאה”, ויש מאיתנו שיקטרו לא מעט ויתקשו גם להכיר תודה ולהגיד תודה מכל הלב, הימים האלו מחייבים אותנו לפרספקטיבה אחרת.
הפסיכולוגית רבקה נאמן רואה בהכרת הטוב והתודה ערך נעלה ומספרת כי הפסיכולוג רוברט אמונס מציע לכל אדם לנהל “יומן תודות”, שבו הוא רושם לפחות ארבע פעמים בשבוע, לפחות למשך שלושה שבועות, כמה דברים ביום שהוא מכיר תודה עליהם. במחקריו הוא מצא שלנוהג זה יש השפעות חיוביות על תחושת הרווחה של האדם, על גישתו הכללית לחיים ואפילו על השינה, על תחושות גופניות ועל מידת הקשר עם אנשים.
ומדוע זה עובד? רישום התודות ביומן גורם לנו להפנות את הזרקור אל הדברים הטובים בחיינו, גם לאותם דברים שאנחנו בדרך כלל לוקחים כמובנים מאליהם. הרישום היום-יומי עובד על המוח ומכוון אותנו להתייחס גם לדברים הקטנים ביותר, כמו ההנאה מהקפה של הבוקר, מאור השמש, משיר יפה ששמענו, ממחמאה או מעזרה שקיבלנו.
ברוח זו, אנו בבית הספר דואגים באופן קבוע לפתוח את היום עם שיר השבוע ושיח עליו ולסיים את היום בתיאור שלושה דברים טובים שחווינו היום. פשוט, נכון ומקדם אימון – שכן מחשבה יוצרת מציאות.
ואם בתודות עסקינן, זה המקום האישי שלנו לומר תודה כעת לכל צוותי הרפואה ומתנדבי מד”א, לכל המתנדבים לקשישים ולחסרי יכולת. ובנימה אישית, אני רוצה לומר תודה ענקית למשפחת בית יחזקאל שאני מופקד עליה – כאשר פעם אחת הצוות ופעם שנייה ההורים גייסו אלפי שקלים שהוענקו להורים שאיבדו את מטה לחמם ולמשפחות מצוקה. הרוח של הצוות הנהדר, ההורים בראשות אודליה לוי ואחרים, פשוט מרגשת והמעט שאני מבקש לומר הוא תודה ענקית!
ונקודה מנהיגותית נוספת – אהרן ובניו מורמים מעם, אולם הם עדיין אינם כשירים לשמש כוהנים המשרתים את העם. לפניהם עוד דרך ארוכה ועבודה קשה טרם קבלת מינוי רשמי. הדרך עוברת דרך שבעת ימי המילואים, שבהם אהרן ובניו יבצעו “תרגול על יבש” לעיני כל העם פתח אוהל מועד, יעברו חניכה הכוללת לימוד, תרגול, כפרה והתקדשות באמצעות החונך משה.
והמסר הנצחי – אין קפיצות או דילוגים על שלבים. ימי המילואים מלמדים על מידות רבות שראוי שכל איש או אשת ציבור יאמצו לעצמם: מחויבות ושקיפות, יושרה ורצון ללמוד וידיעה עמוקה שאף אם הם ראויים למשרה ציבורית רמה. אין קיצורי דרך, יש צורך בלמידה ובעבודה קשה ורבה.
אז לקראת חג הפסח, שיתנהל השנה באופן שונה ומעט כואב, נקפיד לשמור על עצמנו ועל קרובנו, נזכור כי המוסר הוא הוא החשוב ביותר. ניתן אמון במשרתי הציבור, והם יידרשו למסירות ולאחריותיות, לרצון ללמוד ולשקיפות. וכמובן, נכיר ונוקיר תודה, נחשוב חיובי למרות המצב, וכך נחוש מסופקים יותר.
