אחרי פרשת עגל הזהב, שהיא חטא נורא, משה מקהיל את כל העם יום אחרי ירידתו מההר ומצווה על מלאכת המשכן.
מכאן עוברים לעשייה הטובה – בניית המשכן. התכונה המאפיינת את בצלאל ואהליאב בוני המשכן היא “חָכְמַת-לֵב”. ברשותכם נתעמק ונעסוק בתכונה זו. חוכמה במקרא, כמו גם בינה, תבונה, דעת, עצה, היא ברכת אלוהים הניתנת לראוי לה. על החכם שורה רוח אלוהים.
הביטוי “חָכְמַת-לֵב” כולל שני מושגים מנוגדים לכאורה – שכל ורגש. הדבר מתבטא בשאלה העולה במצבים שונים: לנהוג על פי השכל או על פי הלב ? לכאורה, יש פה טעות, שהרי הרגשות נמצאים בלב, והחוכמה – בראש.
אלא שכבר בתקופת המקרא האמינו שהחוכמה נמצאת בלב. כך מופיע מפורשות במשלי: “לַחֲכַם-לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן”. המושג “חָכְמַת-לֵב” משלב בתוכו את שני הכוחות, וכיום קרוי ‘אינטליגנציה רגשית’.
ומה מיוחד באינטליגנציה הרגשית?
אדם הניחן באינטליגנציה רגשית לוקח בחשבון את הרגשות שלו וגם של זולתו, כחלק ממערכת השיקולים שהוא מפעיל. לאדם כזה יכולת להתחשב באחר ולהגמיש את התנהגותו בהתאם לתנאים המשתנים. הדבר אינו פשוט כלל וכלל. יש אנשים שנולדים עם היכולת הזאת, אבל בהחלט ניתן וחשוב לפתח אותה במהלך החיים בעזרת הנחיה ואימון.
אייל חסאן. צילום: פבל
אינטליגנציה רגשית חשובה מאוד. איי-קיו גבוה ינבא הצלחה אקדמית, אך לא בהכרח הצלחה בחברה, בעבודה ובחיים.
לא פעם רואים מהנדס מבריק, מוכשר ודעתני, שאינו מתגמש ולכן לא מתקדם הלאה. לעומתו, מהנדס טוב אך לא מבריק, הניחן באינטליגנציה רגשית ויודע להתגמש וליצור קשרים חברתיים, מתקדם לניהול, כי יש לו יכולת לעבוד בצוות וליצור יחסי אנוש טובים.
ומה צריך ללמוד מכך? אנו, אנשי החינוך וגם החברה כולה, ראוי שניקח את חוכמת הלב, האינטליגנציה הרגשית, להקשר רחב יותר כדי שדור המתחנכים והחברה כולה יכילו בני אדם שמודעים לצרכים הרגשיים שלהם וגם של זולתם, המסוגלים לאמפתיה ולכבוד הדדי, הדבקים ביעדים תוך כדי שהם נוטים להתגמש ולהיות יצירתיים. זהו אתגר לא פשוט, אבל אם נעמוד בו, או אז חברתנו תהיה מוסרית וטובה יותר.
במילים פשוטות, פרשת השבוע מבהירה לנו שהביטוי “חָכְמַת-לֵב” הוא שילוב של שכל ורגש, תבונה ורגישות. הפוליטיקאי, המנהל, המנהיג או המנכ”ל, המורה או האב לא צריך להיות גאון, יצירתי או מבריק, אלא בעיקר בעל “חָכְמַת-לֵב”. לב היודע להבחין בין טוב לרע, בין עיקר לטפל, בין ראוי ללא ראוי. מכאן ברור מדוע רק לאדם בעל לב חכם אפשר לתת (“על עיוור”) את כל הכסף שתרמו בני ישראל למשכן ולסמוך עליו שידע לפעול ולהוציא ממנו כלים שיהיו מלאכת מחשבת.
ומכאן למסר חינוכי וחברתי נוסף: ערך החודש במערכת החינוך הינו הנתינה. רבים אוהבים לקבל מתנות, אבל יותר חשוב לתת מתנות. עד עתה עם ישראל רק מקבל מתנות ובכל זאת מתלונן בלי סוף: אחרי שרואים ניסים, מבקשים מים ובוכים, מבקשים אוכל ומואסים בו, והנה כאן הם נדרשים לתת ולתרום, לפעול ולעשות, וכמה יפה שהעשייה יוצרת תשוקה והתלהבות במשימה המשותפת. במילים פשוטות, הנתינה תורמת לנותן עשייה ותרומה. פעילות ואקטיביות עוזרות לנו, בונות אותנו. לכן כשאנו דורשים מתלמידינו עשייה, כשאנו מבקשים הירתמות ומחויבות, אנו מסייעים להם, אנו בונים אותם ואנו מעשירים את ארגז הכלים העצמי שלהם.
ומכאן לחושן. החושן שעל בגדי הכוהן הגדול דומה לתמונה בתעודת זהות של עם צעיר שאך זה הונפקה.
12 האבנים היקרות משובצות באופן אחיד ושונות בצִבען ובמראן, בדיוק כמו שבטי ישראל. בכל אחת מן המשבצות של החושן מתגלה אבן מיוחדת – פטדה, ברקת, אודם ועוד, כל אחת שונה מחברותיה. ושוב, אין אבן יפה אל מול אבן עלובה, אין אבן זולה אל מול אבן יקרה – כל אבן בחושן היא טובה כמו האבנים שסביבותיה. כל אבן בחושן היא יפה, בצבע המיוחד שלה, שונה מהאבנים שסביבותיה. הצגת ייחודו של כל שבט והחיבור לאלוהים דרך הכוהן הגדול בהירה. זה מה שעשו בוני המדינה בתש”ח, זה חזון קיבוץ הגלויות של נביאי ישראל וזה מה נדרש ממנהיגנו כעת – לדבר אל כל העם ולא אל ימין או שמאל, דתיים או חילוניים, נשים או גברים. בואו נלמד מעיקרון אבני החושן.
הפרשה והחושן מבהירים לנו שאפשר להכיל שונות תחת מתווה אחד, וכך בכיתה לכל ילד איכות מיוחדת, והמורה שחפץ שהוראתו אומנותו תצליח חייב להכיל ולקדם כל ילדה וילד באופן ייחודי ונבון.
ומכאן לרעיון נוסף. כאשר תמה המלאכה ונחנך המשכן, התורה בוחרת לסמן את שכינתו של האל ואת בחירתו במשכן בשתי דרכים. האחת היא הענן המכסה את אוהל מועד ומלמד כי כבוד ה’ מילֵא את המשכן.
ועוד רעיון נצחי ניתן לזהות בפרשה החותמת את חומש שמות – המנהיג כ-CIVIL SERVANT (=משרת ציבור). משה עמל בלי סוף על בניית המשכן, וכאשר המשכן בנוי – משה אינו יכול להיכנס אליו. כמה פעמים אנו רואים מנהיגים או פוליטיקאים שרצים “לגזור קופון” בחנוכת כל אירוע? משה מלמד את כולנו מהי מנהיגות. משה לא תופס את עצמו כאדם העושה את מעשיו למען עצמו או למען איזשהו אינטרס צר. למעשה, משה קובע רף חדש למנהיג משרת: מנהיג דיאלוגי – משרת של ה’ ומשרת של הציבור. המשכן מדהים, החושן מרהיב, אוהל מועד מלא קדושה, אבל מי שנותן לנו שיעור במנהיגות משה – המנהיג כמשרת, הלוואי ונלמד כולנו.
יותר מכך, התיאור כולל דוח מאוד מפורט של משה על מה נתרם מהעם עבור המשכן ומה נעשה בתרומות הללו. זה דוח המהווה דוגמה נאמנה להתנהגות של כל מי שמופקד על כספי ציבור. כאשר אנו מדברים היום על שקיפות ועל אחריות, על דין וחשבון של מנהיגות, כדאי לקרוא היטב את הפרשה הזאת וללמוד מהי שקיפות ומהו מתן דין וחשבון.
ולבסוף עוד עיקרון נצחי בתיאור של משה כשהוא אינו יכול להיכנס למשכן. לעיתים אנו עמלים, לוקחים משכנתא, קונים בית, מרהטים בקפידה, עורכים חנוכת בית וכאילו חושבים – סיימנו… אז לא. התורה אומרת כאן ששום דבר לא נגמר, התהליך בעיצומו, או כלשון פרקי אבות: “לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה”.
בכל מהלך משמעותי, בכל שלב בחיים, בכל פרויקט בעבודה אסור לנשום לרווחה. נהנים. “לוקחים אוויר” וממשיכים הלאה לפרויקט הבא.
לסיכום, חברות וחברים, הבה נזכור כי החוכמה הינה חשובה, ההליכה עם הלב הכרחית. אבל רק שילוב של שניהם – “חָכְמַת-לֵב” = האינטליגנציה הרגשית – יוביל אותנו לפעול בדרך הנכונה מתוך התחשבות באחר, מתוך התרחקות מהרע ומתוך התאמה למצבים משתנים ועוד. מי ייתן ומנהיגנו ישכילו לבנות ממשלה שבדומה לחושן של הכוהן הגדול תכיל את כל החלקים בעם.
