אחרי מתן תורה ופרשת משפטים התורה מביאה אותנו לפרשת תרומה, שמספרת לנו שיסודות החיים הם לב, תרומה, נדיבות. כמה יפה שאף שהכול כתוב בספר החוקים, העיקר והמשמעות נמצאים בלב. עיקר הפרשה הינו תיאור המשכן שאותו מצווים ישראל לבנות לאחר קבלת התורה. התורה עצמה אמורה להיות בתוך המשכן. מטרת המשכן היא לקרב בין האל לברואיו. המרחק בין שמיים לארץ יוצר ריחוק בין האדם ובין האלוהים. הריחוק הפיזי וחוסר היכולת לחוות את קיומו של האלוהים עלול היה ליצור (במיוחד בתקופה של עמים עובדי אלילים ופסלים) גם ריחוק רגשי. ואיך מצמצמים ריחוק? באמצעות המשכן שבו ישכון כבודו של האל, קרוב מאוד לעם ישראל. המשכן אינו מיועד למשכנו – ל”מגוריו” של הקדוש ברוך. הוא מעין שגרירות של הקדוש ברוך הוא על פני הארץ למען בני האדם.
עצם התחושה שהאל נמצא בתוך מחנה בני ישראל אמורה לייצר את הקשר הרגשי ביניהם ולשמר אותו. ומה ניתן ללמוד מכך: הנוכחות והקרבה הפיזית הן המפתח לכל קשר משמעותי. לא רק לקשר שבין אדם לאלוהיו, אלא גם לקשר שבין מורה לתלמידיו, בין מנהל לעובדיו, בין הורים לילדים וגם בין חברים.
אייל חסאן. צילום: פבל
נוכחות משמעותית, ולא ריחוק פיזי, היא הבסיס לקשר אמיתי. בניית המשכן שיהיה מקום קבוע לכבוד האל בתוך העם מבהירה לנו מסקנה פשוטה, ולפיה כל אחד מאיתנו – בבית ובעבודה – צריך לזכור שכדי לקיים קשר איכותי יש צורך בנוכחות קבועה ומשמעותית. למשל, אי אפשר לגדל כראוי “ילדי מפתח” שמתקשרים עמם בוואטסאפ ולצפות ליחסים משמעותיים עמם.
ומכאן לבקשה לתרומה עבור המשכן. התורה מצווה: “דבר אל בני ישראל וייקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו”. יש לשים לב, ההתנדבות איננה ציווי, כי אם פנייה אל הלב. ברשותכם ניגע בשלוש תובנות לסוגיה זו:
האחת – החיבור בין הנדבה ללב הוא שמעניק לתרומה אישור כניסה. בלעדיו אין תכלית למשכן שנבנה, שכן רק הוא הופך אותו למעשה נדיבות איכותי ללא תועלת אישית. לא פעם נתקלים בנדבנים בעלי אינטרס (פרסום, רווח וכו’). אבל כשיש רווח חיצוני, זו לא נדיבות ולא נדבה. הפרשה מלמדת כמה חשוב שהנדבה צריכה להיות מהלב, נקייה ואיכותית. ההירתמות מתקיימת בשני מישורים: באמצעות קיומה של בחירה חופשית, שאינה מושפעת מפרקטיקות של כפייה, ובאמצעות התגייסות העולה בקנה אחד עם יכולותיו של כל פרט ופרט, איש איש לפי כושרו. בימים אלו של בחירות מועד ג’, שבהם מנסים פוליטיקאים ליצור אהדה באמצעות השלטת פחד, חיל ורעדה, כדאי ללמוד מהפרשה שהדרך הנכונה אינה נגטיבית ומפחידה, אלא מתוך התגייסות ואמונה ביחד, במחבר ובאידיאל המשותף.
התובנה השנייה – ההתנדבות. לא אחת אנו רואים בעיניים נוצצות את בני הנוער הנפלאים שלנו וגם את המבוגרים מתנדבים. כמה יפה שבאמבולנסים רבים של מגן דוד אדום יש נער\ה מתנדב\ת, כמה מרגש לראות הרבה צעירים שמתנדבים ב”תנו לחיות לחיות”, כמה מרגש לראות מבוגרים המתנדבים בבתי חולים ובמעונות לנשים מוכות (והרשימה ארוכה). מתנדבים אלו ואחרים מעניקים ויעניקו לחברה שלנו חוסן ערכי שכל כך חשוב לכולנו. כולם עושים זאת מכל הלב, וכמו בבניית המשכן, הפנייה היא אל הלב, והמסע מתחיל מהלב. הדבר לא מובן מאליו כלל וכלל, וכולנו צריכים ללמוד מגילויי התנדבות אלו.
התובנה השלישית – כולם תורמים: אם ברצוננו ליצור חברה בת קיימא, עלינו לפנות ל”מודל המשכן”, שבו יירתם כלל הציבור לכינונו של הבית המשותף מתוך התגייסות ואמונה באידיאל המשותף, ביחד ובמאחד, ולכן כל המצדדים, למשל, באי התגייסות לצבא או לשירות הלאומי לא נוהגים לטעמי על פי “מודל המשכן”.
ובכל הפרשה הנהדרת הזו יש אזהרה – קדושת המקום (המשכן, המקדש, ירושלים, ארץ ישראל) קשורה במעשים שלנו. ירמיה הנביא ושאר הנביאים הזהירו כי אם נתנהג באופן לא מוסרי , לא נהיה פה. שנאת חינם, שפיכות דמים, ניאוף, פגיעה בחלשים ועוד התנהגויות שליליות על האדמה הזו מסלקות אותנו מפה. אסור לשכוח זאת.
ומכאן לראש חודש אדר, שבו מרבין בשמחה. קיימים שני סוגים של שמחה: האחת, שבה אדם מפסיק את שגרת החיים, מבלה עם חברים, רוקד או שותה כוס יין או יוצא לנפוש בארץ או בחו”ל. השמחה השנייה היא שמחת החיים שבה אדם שמח לקום לעמל יומו, לעבודתו ולמשפחתו, ובדיוק כמו בשיר “הללויה” (מצ”ב), הוא שמח ושר הללויה ואומר תודה על כל דבר, קטן או גדול, וכך הוא שמח בחייו יום-יום.
לסיכום, פרשת תרומה ובניית המשכן מגדירות לנו מהי נדבה אמיתית ומהי התנדבות איכותית, כמה חשוב להיות נוכחים ולא נפקדים בכל קשר משמעותי ועד כמה החיבור בין המעשה ללב וחודש אדר וחשיבות השמחה קובעים את איכות החיים ואת משמעותם.
הללויה
מילים: יענקל’ה גלפז
לחן: מני גל
אדם חוזר וקציר יומו
צנוע הוא ודל,
ועל גבו צרות החול
עומסות לו כמגדל.
ולפניו רואה פתאום
את שתי עיניה של ביתו
והוא אז שר, והן איתו
שרות הללויה.
הללויה, וזה השיר
עולה מכל פינות העיר
כשהאדם ושתי עיני ביתו
שרים הללויה.
בונה אדם את בנייניו
מהבל וקלפים,
יום יום טורח ועמל
יום יום הם נטרפים.
אבל אל מול חורבן קלפיו
עולה השמש מעליו
והוא אוסף אותם אליו
ושר הללויה.
הללויה וזה השיר
עולה מכל פינות העיר
כשהאדם אוסף את כל קלפיו
ושר הללויה.
פרושים ימי בפני האל
יודע הוא דרכי
וכל שירי כמו תפילות
שולחו למרחקים.
וכשיגיע סוף התוואי
אנעל בשקט את חיי
ושיר חדש צעיר וחי
יושר הללויה.
הללויה וזה השיר
עוד יעלה בכל העיר
והוא חדש והוא צעיר וחי
ושר הללויה.
