עברו שבע מכות, הקב”ה שולח את משה אל פרעה כדי להתרות בו פעם נוספת. הפעם מוזהר פרעה מפני מכת ארבה שכמותה לא נראתה מעולם במצרים וכמוה לא תהיה. הארבה יכסה את שמי מצרים ויחסל את מעט הצמחייה הרכה שלא הושמדה על ידי הברד. הוא אף יטריד את התושבים כולם כאשר יחדור לתוך הבתים. אנשי פרעה, מוכים וחבולים מהמכות הקודמות, מתחננים לפרעה כי ישלח את עם ישראל.
הם מביאים את הקול הפרגמטי – מצרים על סף אבדון “שַׁלַּח אֶת-הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת-ה’ אֱלֹהֵיהֶם. הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם”.
פרעה מתחיל להישבר. הוא קורא למשה ולאהרן ומנהל עמם משא ומתן: “לכו עבדו את ה’ אלוקיכם”, הוא מציע להם. אבל מיד מבהיר: “מי ומי ההולכים?” פרעה מוכן לתת רק ל”עושי הצרות” ללכת, ל”בעייתיים” המתעקשים לשמר את מורשת אבותם ולזבוח. במילים אחרות – אין עם עברי, חלק מהאנשים ילכו. זה הכול.
פרעה סבור שרק מעטים ינצלו את ההזדמנות לצאת ממצרים לארץ ישראל. הרוב יעדיפו להישאר בארץ מולדתם, ולכן שואל את משה “מי ומי ההולכים?” לשיטתו של פרעה, עבודת ה’ היא עניין לחלק מן הגברים בלבד: “לכו נא הגברים ועבדו את ה’, כי אותה אתם מבקשים!” אבל משה מדגיש : אין חירות חלקית – “בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו”. החירות שייכת לעם כולו, גברים, נשים, זקנים וטף.
אייל חסאן. צילום: פבל
משה הינו מייסד העם היהודי, ויציאת מצרים הפכה להיות הסמל הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית של האמונה בחירות, והמפגש איתה מחזיר אותנו כל פעם מחדש להתבונן באפשרות הזו. מחד גיסא, היא קובעת שהחירות היא הבסיס של הקיום האנושי הראוי, ולכן היציאה לחירות יצרה את העם. מאידך גיסא, היא מלמדת שנקודת המוצא היא דווקא היותנו עבדים. החירות אינה מצב ראשוני נתון, אלא מצב שאליו חותרים. אל החירות צריך להגיע, היא חזון תמידי כל העת. יציאת מצרים היא מחאה תמידית נגד כל מצב של עוול.
ומכאן לתהייה חשובה שממנה נלמד כמה צריך בחיים לצעוד צעד אחר צעד: משה מסביר שבסך הכול ישראל מבקשים שחרור לשלושה ימים, לעבוד את האל במדבר. הבה נשאל: למה להסתיר מפרעה את האמת? הרי אלוקים לצדנו. אלא שבעצם כל הזמן יש כאן תחבולות איך לברוח מהיצר הרע. תגיד לו שלושה ימים, אחר כך נראה… אל תנסה על ההתחלה לנצח את הכול. תנצח את הרגע ואחר כך עוד שעה. ועוד יום. לא בבת אחת.
ומכאן לקשיי המנהיגות ולחוסר ההצלחה שהוא כורח המציאות בכל אתגר – בלימודים, בצבא ובכל מקום כמעט, ואת זה חווה משה. משה יוצא לשליחותו עם הנחיות כה ברורות מהסנה הבוער, עם ארגז כלים מדהים שכלל מטה המחולל ניסים ומכות, ויותר מכול – עם הבטחה אלוקית שהשליחות שלו תסתיים בהצלחה. מה צריך יותר?
ולמרות זאת, נתקל משה במכשולים וחווה תסכולים, וצעקתו המרה “למה זה שלחתני” מצלצלת כמוכרת לכל מנהיג כמעט. משה, המנהיג האדיר, נואש לזמן מה מן השליחות ומוכיח שגם מנהיג הוא בשר ודם. משה לכאורה הוא אנטי טיפוס של המנהיג המודרני: הוא כבד פה, הוא צנוע, המנהיגות נכפית עליו, הוא שקוע בעמל המנהיגות 24/7. ולמרות הכול, משה הוא מנהיג ייחודי, דגם על שאליו צריכים לשאוף. חובה ללמוד ממשה הענק שצריך אורך רוח גם לכישלונות בטרם חווים הצלחה.
פרעה מתחרט ולא משחרר את העם, ובהמשך משה מכה את מכת החושך. שתי המכות שהגיעו לפני מכת בכורות ויציאת מצרים – הארבה שהחשיך את עין הארץ, ומכת החושך עצמה – הביאו את תודעת החושך, החידלון והבדידות לשיא חדש: “לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים” . החושך הוא עיוורון וגם היעדר מוחלט של סולידריות. ליקוי מאורות מוסרי. אפלה ערכית מוחלטת: המצרים לא “ראו זה את זה ממטר”, לא לקחו אחריות. לא ראו שבקרבם מתרחשת עבדות מחפירה, ניצול ודיכוי של עם אחר. האם לעם חשוך מוסרית לא מגיע לקבל מכת חושך טוטאלית? מגיע.
ובניגוד למצרים, “וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם”. אורם נבע מאחדותם וממנהיגותו המוסרית של משה שהקרינה את אש החירות בלבבות.
אבל, אני שואל, האם היום חלק מאיתנו לא עוורים לאחינו? האין אנו לא חוטאים בכך שלא רואים את מצוקות האחר? האם שרים שמעלים שכרם באלפי שקלים בתקופה שבה חולים ונכים לא מקבלים תקציבים נאותים לא חוטאים בחושך מוסרי? האם הם “רואים ממטר” את הנכים או החולים למשל? לטעמי – ואני זהיר – לא תמיד.
ועוד הקבלה לימינו: האתגר המרכזי של ישראל כיום נשאר זהה לזה של פרשת השבוע: אז היינו עם עבדים קטן הנלחם באימפריה אך לצדו כוח עליון. היום אנחנו עם בני חורין קטן הנלחם באומות גדולות ממנו בעשרות מונים, אך בידיו שלושה כוחות אדירים – האל, צה”ל וידידתנו הגדולה ארצות הברית. צה”ל הינו אחד הצבאות החזקים בעולם. ולמרות זאת, אסור לסמוך רק על הכוח. במצב כזה נדרשות הרבה חוכמה וזהירות בהפעלת כוח ודיפלומטיה להשיג את היעדים, כפי שמשה פעל – שיח, משא ומתן וכוח. הכול משולב יחד. בלי קשר, תמיד נזכור: דיבורים לבד לא מניעים תהליכים. יש צורך במעשים. המעשים הם שהניעו את פרעה. במילים פשוטות “דבר מעט ועשה הרבה”.
אנו מצווים לזכור את יציאת מצרים לנצח (כדברי הגדת הפסח). לפי רבי נתן שטרנהרץ, תלמידו המובהק של ר’ נחמן מברסלב ומפיץ תורתו המרכזי, עיקר כל הגלויות הוא גלות הנפש. מצב של בלבול, אי סדר, פיזור, עצבות. גאולת הנפש מתחילה בעבודה הפנימית ליציאת מצרים הפרטית של כל אדם. למציאת מקומו.
ולפי הרב קוק, כל היסוד של יציאת מצרים הוא “להילחם בטבע הגס של החיים”. ואיך עושים זאת? מקדשים דינמיות תמידית: ביציאת מצרים יש דינמיות תמידית. אסור להיות משועבדים לגורל או לתפיסות מקובעות.
מי ייתן ותמיד נהיה בדינמיות טובה, נצעד באור, נמנע מחושך מוסרי, נוכל לראות אחד את האחר ונהיה רגישים למצוקותיו ונזכור כי הכישלון הוא השיעור הכי טוב בדרך להצלחה.
