פרשת וארא עוסקת בארבע התנגשויות: בין משה לפרעה, בין משה לעם, בין משה לעצמו ובין האל לפרעה. השליחות של משה – הכשרת הלבבות לשחרור בני ישראל ממצרים – מתנהלת בשני ערוצים: ערוץ פרעה וערוץ בני ישראל. בשני הערוצים לא קל, לכן קשה להחליט איזו משתי המשימות קשה יותר. משה צריך לשכנע את פרעה לשחרר, ואת בני ישראל להשתחרר. שני הדברים קשים לביצוע: ההפסד של פרעה משחרור בני ישראל ככוח עבודה ענקי ברור, ואצל בני ישראל (כמו אצל רבים מאיתנו) קיים הפחד מהשינוי.
משה מתחיל בשכנוע מול העם, אבל הוא “מדבר אל הלמפות”, אין עם מי לדבר: “וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה”. רבים מאיתנו בטח תהו: הם במצב גרוע, מציעים להם גאולה, והם לא מקשיבים. למה? איך בני ישראל לא שמעו את פעמון השחרור? ולמה לא הרימו את נס בשורת החירות? מה קורה פה?
אייל חסאן. צילום: פבל
לדעת רבים, אפשר להבינם, במיוחד אם בודקים את תיאוריית פירמידת הצרכים של מאסלו: משה מציע להם גאולה שהינה בעצם מימוש עצמי. הפסיכולוג אברהם מאסלו (1970-1908) קבע כי מימוש עצמי (Self Actualization) הוא החלק האחרון בפירמידה. אבל כדי שהאדם יגיע למימוש עצמי הוא צריך להשלים את פירמידת הצרכים שמתחילה בצרכים פיזיים – לאכול, לנשום ולישון, צורך בביטחון וביציבות משפחתית, (ובהמשך צורך בהשתייכות וצורך בהערכה חברתית). בני ישראל לא עומדים אפילו בשני הצרכים הראשונים: הם כורעים תחת נטל העבודה ואימת השוט המצרי, בקושי נושמים מרוב מאמץ. מה להם למימוש עצמי ולהבטחות עתידיות? כל מה שהם רוצים כרגע זה לנוח, לשרוד, לאכול משהו ולשתות. העיניים המושפלות אל חבילת התבן והטיט הבאה שצריך לאסוף לא מאפשרות לאוזן להיות כרויה לחשוב על מימוש עצמי או לשמוע תכניות גדולות ותקוות רחוקות. משה מציע לעם תקווה שמובילה לניסיון לשינוי המציאות, שינוי המציאות דורש הפניית אנרגיה ומשאבים שממילא לא קיימים, לכן מה להם לבשורת החילוץ והשחרור? מכאן ברור מדוע למרות התוכן המבטיח, משה אינו מצליח להשיג את ההקשבה של בני ישראל.
מכאן אני רוצה שנלמד כמה הטיימינג חשוב: לא פעם אנו פונים למישהו ובוחרים בטיימינג גרוע ואחר כך מופתעים שלא הקשיב. הטיימינג חשוב מאוד. כאשר רוצים להעביר מסר משמעותי לאדם אחר כדאי לוודא שהוא פנוי באותו רגע להקשיב. למשל, אין טעם לנסות לשכנע מישהו או להשפיע עליו כאשר הוא שקוע בשיחה עם מישהו אחר, נסער ונרגש או מרוכז בעבודה. מנהל ראוי שיבין שאם העובד מוטרד, חולה או נסער, אין טעם להטיף לו באותו הרגע ביקורת, גם אם היא ביקורת בונה.
גם האיך חשוב. אתה יכול לומר לאדם דברים לא נעימים בדיבור לא מתלהם ובגובה העיניים ולזכות להקשבה. ולהפך, לדבר “גבוה” ולא להשיג קשב. העם השרוי במצוקה לא יכול לעבד מסרים ארוכים ונשגבים.
רבי נחמן מברסלב מסביר שקוצר רוח פירושו להיות קטני אמונה, לאו דווקא באל אלא בעצמם. הם עסוקים כרגע איך לבנות ולהעביר לבנה לבנה, מה למוחם ברעיונות נשגבים? הרלב”ג ובעקבותיו הרב קוק סבורים כי ”קוצר הרוח” הינו של משה: משה המתבודד, רועה הצאן, כבד הפה, המתפלל, פתאום צריך לנאום נאום חירות, והוא העביר אותו בקוצר רוח, במילים נשגבות. הוא לא ממש האמין בעצמו, אז איך העם ישתכנע?
כאן אני רוצה לעבור לאקטואליה ולחדד את המסר והסכנה העכשווית של “וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה”.
חברות וחברים, איננו עבדים כמו בני ישראל אבל ”קוצר הרוח” נשמע כמו תיאור החיים של רובנו – שחיקה, שחיקה ועוד פעם שחיקה. כשהעולם עבר ממנגנון של עבודה, פנאי ומנוחה לעבודה שלא נגמרת, 24\6, רבים מאיתנו הופכים לקורבנות השחיקה. עובדים קשה מבוקר עד ערב כדי להביא פרנסה במציאות לא פשוטה. חלק מהפוליטיקאים “עושים על חלק מאיתנו סיבוב”, ואנו כבר שלוש מערכות בחירות המומים מתרבות השקר ו\או חוסר המוסר. המצב הביטחוני לא תמיד טוב. הזוגות הצעירים, ולא רק הם, משתעבדים למשכנתאות עבור דירות שעולות המון. המבוגרים מתקשים להזדקן בכבוד, החסכונות נחתכים ועוד. ואז כשמגיעים הביתה נמצאים בקוצר רוח: קוצר רוח אולי מול הילדים, אולי מול בן או בת הזוג, ואז אין לנו כוח להקשיב, לפעול או לחשוב יותר מדי, מחכים שהילדים יירדמו, מנסים להירגע וקשה. המחשבות “אוכלות לנו את הראש”. ישנים טרודים, קמים עייפים, כועסים על המנהלים ו\או החברים בעבודה, מקשיבים רק לעצמנו וחוזר חלילה… קוצר הרוח מסוכן מאוד.
נחזור לפרשה שלנו. העם לא מקשיב למשה. משה, המנהיג הענק, לא מבין זאת ונפגע מהעם. ולמה? כי הכול הוא לוקח עליו. לכול הוא אחראי (איפה יש עוד כאלו מנהיגים?). במקום להבין מדוע אינם נענים לבשורת הגאולה, הוא מאשים עצמו ואומר העם לא שמע לי, אז פרעה ישמע? “הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם”. האם מנהיגנו כיום לוקחים אחריות על תקלות? האם המערכות הממשלתיות, הציבוריות, הביטחוניות והשיפוטיות עושות זאת? מסופקני.
המאבק בין משה לפרעה יתחיל, שבע מכות יככבו בפרשה. משה הוא הטוב והצדיק. פרעה הוא הרשע. יש הסבורים כי בכל אחד מאיתנו יש גם את ה”משה” וגם את ה”פרעה”, ושניהם מתרוצצים בתוכנו. ר’ שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב”ד” (1812-1745) שכתב את ספר ה”תניא” (יצירת מופת מ-1796), טען שהמלחמה העיקרית אינה בין צבאות, אלא בלב שלנו, בין שני היסודות שבנפשנו: הנפש הבהמית והנפש האלוקית. ומאחר שאין סיכוי להשמיד לגמרי את הנפש הבהמית שלנו, יש לעסוק בחינוך, במוסר ובאהבת האדם כדי שהחלק הטוב והאלוקי שבנו יבלוט. זה מה שאנו המחנכים מבקשים לעשות — תיקון עולם באמצעות תיקון החינוך, ואת התיקון נשתדל לעשות בטיימינג נכון, באהבת אדם ובאחריות.
