פרשת ויחי חותמת את חומש בראשית ואת תקופת האבות. יעקב, היודע שימיו ספורים, עושה שתי פעולות: האחת, השבעת יוסף שיקבור אותו בארץ ישראל, “אל נא תקברני במצרים”. יעקב הגיע למצרים במעמד גבוה, קיבל את כל טוב הארץ וחי בה 17 שנה בשפע. יעקב מעדיף להיקבר במערת המכפלה הצנועה ולא מול הספינקס או הפירמידות בגיזה. יעקב גם חושש שהלוויה שלו תהפוך לאירוע של עבודה זרה בידי המצרים. הוא לא רוצה טקס מלכותי פרעוני, אלא קבורה פשוטה ליד אבותיו.
הפעולה השנייה הינה ברכות ו\או נבואות לנכדיו ולבניו. ונתחיל בברכה בה"א הידיעה: ברכת הבנים בעם ישראל הינה “ישימך אלוהים כאפרים ומנשה”. הבה נתהה – מדוע בחר יעקב להעניק את הברכה בה"א הידיעה דווקא לשני נכדים שבקושי הכיר וזיהה, שחיו בתרבות מצרית השונה מאווירת בית אבא, ובוודאי נראו כמו מצרים? מדוע לתעדף שני ילדים שאימם מראשי התרבות המצרית? האם זהו המודלינג?
ראשית, יעקב שמח שאפרים ומנשה התחנכו ברוחו שלו ולא הושפעו מתרבות מצרים. למרות הניתוק מבית יעקב בסביבה הזרה, ועל אף העובדה שאפילו אימם הייתה בתו של אחד מראשי החברה המצרית – הצליחו מנשה ואפרים ללכת בדרכי אביהם. ואגב, אין ספק שהמסר הזה בוודאי חלחל ליהודים באלפי שנות גלות. שנית, שני הבנים אפרים ומנשה לא קינאו זה בזה ושררה ביניהם אחווה גם כשהועדף הצעיר על הבכור. ושלישית, הברכה הזו כולה תיקון חינוכי: אני הסב מקבל בנים חדשים של המשפחה אפילו שהם שונים מבניי. אני מלמד את בניי שצריך לקבל ולהוסיף ולא לבצע הדרות.
אייל חסאן. צילום: פבל
יעקב, לטעמי, מלמד אותנו לקבל את השונה, את האחר, החרדי והחילוני, הימני והשמאלני, הלהט”ב ועוד. קבלת השונה, אסור שתהיה קושי, כי אם אתגר והזדמנות, שכן יש בה עושר תרבותי, השראה, אנושיות ורגישות. דווקא כעת, בעת בחירות נוספות, אסור שניגרר להיבדלות והיפרדות. הבה נלמד מיעקב.
ומכאן לבחירה איכותית: יעקב הנרגש מעניק ברכות לבני יוסף, אבל הוא עושה איקס (משכל ידיו) ומניח את הימנית האיכותית על ראש הקטן ודווקא את השמאלית, הפחות נחשבת, על ראש הבכור.
יוסף הנדהם מנסה להזיז לו את הידיים ואומר לו, “כי זה הבכור, שים ימינך על ראשו”, ויעקב מסרב, ורומז שהוא יודע את העתיד — שאפרים יהיה איכותי מאחיו הבכור.
אני מבקש להתמקד כרגע ביעקב אבינו: רוחו ומנהיגותו הנפלאה של יעקב והעדפת צעיר על בכור הופיעו בפרשות הקודמות כאשר יהודה בנו הרביעי הועדף (בצדק) כמנהיג על פני ראובן הבכור. ראיית העתיד הזו של יעקב מדהימה, והבה נעשה אקטואליזציה – לא פעם מנהיגים ענקיים לא משכילים לבחור מנהיגי ביניים או יורשים איכותיים, אף שליכולת לבחור אנשים מתאימים, להציבם בתפקידים הנכונים, משמעות מכרעת להצלחת ארגונים, צבאות, חברות ומדינות. בחירה נכונה מהווה מבחן עליון למנהיג הנדרש לזהות את פוטנציאל התכונות והיכולות של אדם בטרם הוא מטיל אותו לעשייה בתפקיד או כאשר נדרש יורש העשוי להנהיג בעצמו.
יעקב אבינו מיישם את עקרון היסוד של המנהיגות – בחירה איכותית. יעקב מעדיף איכות על פני בכירות, “וישם את אפרים לפני מנשה”. והאלוף אשל, מפקד חיל האוויר לשעבר, הוסיף, “בחיל האוויר שלנו אנו נוהגים בדיוק כך. עקב מאפייני פעילות ייחודיים, לא נדיר לראות טייס בדרגת סרן מפקד בטיסה על טייס בדרגת סגן אלוף. ביצוע המשימה מחייב להעדיף את המתאים והאיכותי מקצועית, אף שהוא זוטר בדרגתו”. ולא רק בחיל האוויר, לא פעם מש”ק במודיעין מפקד על קצינים כי האיכות והמקצועיות באים לפני הדרגות.
האיכות היא בכירה ובחירה, היא העיקר, היא המפתח להצלחת מבצע, פרויקט או ארגון. לפיכך, פרשת השבוע מלמדת אותנו שבכל מצב נדרוש ונקדש איכות. איכות תוביל למצוינות, והיא תגיע רק כשיש אנשים איכותיים במערכת.
ומכאן לביקורת קלה על יעקב: בפרשה זו יעקב מברך את בניו, מכתיר את בנו יהודה כמנהיג האמיתי, משבח בנים נוספים ובשלושה בנים נוזף. לטעמי, פה טעה יעקב אבינו ומיד נסביר למה.
יעקב, שלא שמענו אותו אומר מילה לראובן בכורו ששכב עם בלהה פילגשו ונכשל באתגרי המנהיגות פעם אחר פעם, נוזף בו מול אחיו “פַּחַז כַּמַּיִם” ו”חִלַּלְתָּ יְצוּעִי”.יעקב מכריז – בכורי ראובן לא ראוי לבכורה. נקודה.
יעקב, ששתק כאשר רצחו שמעון ולוי יושבי עיר שלמה במרמה ואף התעללו בבהמות, אינו חוסך שבטו עתה מהם. הוא מכריז בצער: אני בוש בכם “בסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי!”. אינני רוצה גם בעתיד להיות חלק מחבורת האלימים הזאת. וזאת למה – כי “כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם”.
מצד אחד, האשמה חמורה, אין דין וחשבון נוקב מזה. אבל למה בזמן אמת שתק יעקב? למה לא ניסה להוכיחם קשות אז? למה לא אמר לבניו דברים אלו כשעוד היה אפשר לתקן? מדוע הוא חיכה עד לרגע הפרידה? הרי ידוע “חוסך שבטו – שונא בנו”.
האם חשש יעקב שבשעת כעס איש לא יקשיב לדבריו? אני לא מקבל זאת. האם ביקש להימנע מעימות חזיתי עם בניו? ייתכן.
בניו לא למדו בזמן את השיעור הזה, אבל אנחנו כן. ביקורת לטוב ולרע צריכה להיאמר בזמן אמת כדי לתת הזדמנות לתיקון.
אבל בואו נתמקד בגדולתו של יעקב: לכאורה יעקב לא מגלה כאן פוליטיקלי קורקט. ראובן, שמעון ולוי “מבורכים” במילים קשות. האם אלו הדברים האחרונים שצריך אב לומר לבניו לפני מותו? בעניין זה הרב שלמה וולבה קובע שההצבעה המדויקת הזו על מידותיו של כל אחד היא הברכה הכי גדולה שאפשר לתת למישהו: “מה שגילה לו אביו את מידתו הרעה שממנה הוא צריך להיזהר – זה נקרא ברכה”, זה יכול להעמיד אותו על הרגליים לכל חייו. במילים פשוטות זהו “טיפ לחיים”, תיאור המגרעות והיתרונות וממה להיזהר. ללא ספק, תובנות חינוכיות נפלאות.
ויותר מכך, יעקב אבינו מלמד אותנו שהמשפחה חשובה מאוד, אבל עשיית “הישר והטוב” חשובה יותר: יעקב אבינו סולל לנו דרך אחרת. במקום להיפרד מכל בניו במילים חמות ומלטפות, הוא מוצא לנכון גם לגעור ולהוכיח במי שחרגו מן הנורמות המוסריות והערכיות של בית ישראל. בכך יעקב מלמד אותנו שהנאמנות המשפחתית (ואולי גם החברתית, הדתית והפוליטית) אינה חשובה יותר מערכי הטוב והיושר, המוסר והצדק. ובנימה אישית, אני נחרד כאשר רב, או מנהיג אחר (חו”ח) מורשע בעבירות חמורות, ועדת מאמיניו מגינה עליו בחרוף נפש, גם אם הודה במיוחס לו. אני לא אומר על לתת כתף קרה בעת צרה, אבל להגן על חוסר מוסר? כדאי להם ללמוד מעט מיעקב אבינו.
בסיומו של חומש בראשית נלמד כמה חשובה איכות, כמה חשוב לבחור אנשים ומנהיגים איכותיים, כמה תזמון הביקורת לזמן האירוע הכרחי, כמה נחוץ להעיר גם לילדינו האהובים כשהם טועים, וכמה עוצמה יש בקבלת האחר.
