פרשת מקץ נקראת בחנוכה עת נרות החנוכה מתנוססים באורם בבתינו. סיפור חייו של יוסף מהווה הזדמנות עבורנו לזכור כי הקשיים מחשלים את האדם ועוזרים לו להוציא את מיטב הכוחות החבויים בו. תפיסה "אימונית" זו רואה בקושי כניסיון ולא כאכזריות מקרית או חלילה כעונש שקיבלנו. "ניסיון" בא מהמילה "להתנוסס" = להתרומם. כך צריך לראות כל אתגר.
יוסף, שפתר את חלומות השרים ואחר כך את חלום פרעה, הופך למשנה למלך מצרים ואחראי על תכנית כלכלית שמצילה את מצרים בתקופת רעב כבד. ומה קורה בכנען? שם יש בצורת, והאחים כולם, למעט בנימין הקטן, מגיעים למצרים לקנות אוכל.
ממי? מיוסף המשנה למלך ושר האוצר. יוסף מכיר אותם אחד-אחד, והם לא מכירים אותו. למה? הם כמעט לא השתנו במראה, הוא השתנה: לבושו מצרי, שפתו ואורחותיו של מצרי, ובנוסף, הוא כן ציפה אולי לבואם. והם? לא חלמו.
אייל חסאן. צילום: פבל
איזו סיטואציה דרמטית: האחים עומדים מול יוסף. אותם אחים שביקשו לרצוח אותו, והוא שומר על ארשת קפואה: "וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת־אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם". יוסף לא מגיב באימפולסיביות נקמנית, לא בגעגוע, אלא בדיבור קר. "וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת" – הוא מאשימם בריגול – עבירה שדינה מוות. והם משיבים: "שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ־אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת־אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד (יוסף) אֵינֶנּוּ". יוסף מכין עלילה מרתקת. הוא אומר להם כך: אני לא מאמין לכם, אתם מרגלים, רוצים להוכיח שהאמת בפיכם – תביאו גם את אחיכם הקטן שאתם מדברים עליו, ובינתיים הוא גם שם אותם שלושה ימים במאסר.
זאת סיטואציה קצת דומה למה שהם עשו לו. לשים אותם בכלא, בבור, לבודד אותם. זו גם הזדמנות לתת להם זמן לחשוב, להתבונן, להצטער, אולי קצת להבין מה עשו לו. ואז נוצר מצב הזכור להם מהעבר שאח אחד בצרה (שמעון) והשאר חופשיים. ברגע של כנות נדירה הם מודים: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ" ומוסיפים (בפלאשבק מדהים) שיוסף שנזרק לבור התחנן אליהם והם נאטמו (מידע זה לא נמסר לנו בעת האירועים בפרשה הקודמת). האחים בעיצומו של חשבון נפש שעד עכשיו הודחק. הם קובעים כי בעולם מושגח הכול חוזר אליך, ולכן הדרישות הקשות של השליט המצרי ביחס לבנימין ומאסר שמעון הם גלגול חוזר (מידה כנגד מידה) של מה שהדחיקו, עונש על מה שעוללו לאחיהם יוסף.
הטקסט הדרמטי ממשיך ברגע שבו האחים מדברים ביניהם בשפה שלהם, הם לא מתארים לעצמם ששליט מצרים (יוסף) מבין את שפתם. "וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ (=המתרגם) בֵּינֹתָם".
אחי יוסף בטוחים כי הצרות הן עונש על מה שעוללו ליוסף והקב"ה מענישם. אבל ייתכן גם שיוסף רוצה להענישם, לנסותם, כדי לגרום להם לתשובה אמיתית.
זה לא דמו שנדרש, זה דמו שדורש. זה יוסף בעצמו. הם באמת אשמים וטוב שיעשו תשובה. במילים אחרות, יוסף מקשה עמם בכוונה, ולטובתם, כדי שייטהרו באמת.
בתנ"ך הגיבורים והמנהיגים הם לרוב לא הבכורים (יצחק, יעקב, משה, דוד, שלמה ועוד). התזה הזאת נכונה גם כאן, כאשר ראובן הבכור מוכיח חוסר מנהיגות – ברגע הנעת תהליך התשובה ראובן מוציא עצמו מחבורת החוטאים ומטיח בהם: "הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וְגַם-דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָש!" ראובן שוגה. האם זה הרגע לבדל עצמך מהאחרים? האם זה לא הרגע לשתוק ולהפנים שכולם יחד בצרה?
ראובן, שחטא בעוד מקרים, מלמד אותנו בדרך השלילה מהי מנהיגות. מטעותו של ראובן לומדים כי בעת משבר שותקים, מתכנסים ולוקחים אחריות, לא בורחים ממנה. מנהיגות ואחריות תמיד הולכות ביחד. אין מנהיגות ללא לקיחת אחריות.
ויוסף, בשיטה פסיכודרמטית, שולח את אחיו להביא את אחיהם הקטן, הלוא הוא בנימין, אחיו הביולוגי היחיד. יוסף השליט הקר והמנוכר, הכועס על אחיו ומבקש שיתקנו חטאם, הוא בכל זאת אדם. הוא עוזב אותם ובוכה כאשר הוא שומע את אחיו מדברים עליו ומבין כי הטראומה עודנה חיה גם אצל אחיו. הבכי נשמר בסתר. ואז בגלוי ממשיך יוסף במשחקו הקשוח מול האחים, אוסר את שמעון לנגד עיניהם וממלא את שקיהם בכסף, לקראת המסע להבאת בנימין. האחים חוזרים לאביהם. יעקב האב מסרב בתחילה לשלוח גם את בנימין איתם. הוא חושש. ראובן מנסה לשכנעו לשלוח אותם עם בנימין ונכשל. רק בעקבות מנהיגותו של יהודה וערבותו לנער (לבנימין) יעקב מתרצה ומברך בניו: "וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין". בפשוטו של מקרא הדברים "אחיכם אחר" הוא שמעון שנשאר אסור ובן ערובה במצרים, אבל רש"י קובע שיעקב יכול היה לומר ולהסתפק ב"אחיכם". ה"אחר" שנפלט לו מציג את הרצון, התפילה והידע הפנימי שיש עוד מישהו (יוסף) שהאל הולך לשלח בחזרה למשפחה.
כשהם מגיעים, שוב יוסף בוכה כאשר הוא רואה את בנימין. יוסף מרחם על בנימין, אבל בעיקר, סוף סוף, אחרי שנים של הישרדות, אחרי עליות ובעיקר נפילות והגעה לטופ המנהיגות והעושר, יוסף בוכה גם על עצמו – לא פחות.
זהו חלק מהקתרזיס (=ההיטהרות) של יוסף. זוהי האפשרות להתחלה מחודשת לאחר שביים מחדש את סיפורו שלו. הטראומה של ילד קטן, אהוב ומפונק שהאחים שלו ניסו לרצוח אותו, והוא אמור לזכור ולנקום חייבת להידחק. יוסף יעניק לאחיו הזדמנות שנייה, אבל בעיקר הוא נותן את אותה הזדמנות שנייה לעצמו, לדעת להעביר דף, ללכת קדימה. לסלוח גם למבקשי רעתו. זה לא פשוט אבל הכרחי.
הפרשה המדהימה הזו מציגה משפחה במשבר, דפוסי מנהיגות נדרשים (שאין לראובן), כוחה העז של תשובה ומתח עצום. בחיים יש אתגרים מורכבים, וחייבים לבחור בדרך של סליחה ומעבר דף, אסור להיתקע עם העבר במשפחה, בעבודה ואפילו ביחסים בין מדינות. ראה דוגמת צרפת וגרמניה, שהיו אויבות מושבעות והקיזו מאות רבות של שנים זו את דמה של זו ולבסוף השלימו אחרי 1945.
והדרמה נמשכת: יוסף שם גביע יקר בשקו של בנימין כדי שייאשם בגניבה, ישחרר אותם, ימהר לעצור אותם, להאשימם בגניבה, ישלוף את הגביע משקו של בנימין, ידאג שבנימין ייאסר, יימצא בסכנת חיים ויראה כיצד האחים מתנהגים. האחים ההמומים בדרך לתשובה מלאה. הם לא מפקירים את אחיהם, ויהודה קובע כי כולם אשמים "מַה־נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה־נְּדַבֵּר וּמַה־נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת־עֲון עֲבָדֶיךָ". יהודה (שוב) מלמד את ראובן פרק בלקיחת אחריות וקובע: כולנו אשמים.
מה יקרה עם בנימין האסור? כיצד יגיבו האחים? איך האחים יחזרו לאביהם בלי אחיהם הקטן בנימין? על כל זה נדבר בפרשת ויגש בשבוע הבא.
