פרשת ויצא, שגיבורהּ יעקב, עוסקת בנושאים רבים ומיוחדים. מצד אחד, המלאכים, הסולם, הבטחת האל, אהבת רחל המופלאה. מאידך, רמאי "עובד" עליו, נשותיו, שתיהן לא "מלקקות דבש" ועוד. ברשותכם ניגע במספר סוגיות.
בהתחלה מופיע חלום יעקב. בחלומו הוא רואה סולם המוצב על הארץ, ראשו מגיע השמימה, ומלאכים עולים ויורדים בו. האלוקים מתגלה אליו ומבטיח לו כי יהיה עמו בכל אשר ילך, וכי הארץ שעליה הוא שוכב תינתן לזרעו אחריו. חלום יעקב מציין מרכיבי מנהיגות הכרחיים: מנהיג חייב לחלום, להתעלות מעל לכאן ועכשיו ולהפליג מעלה והרחק כפי שיעקב חלם – "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה". זרעי החלום ושורשיו עולים מהאדם אל השמיים. האדם הוא מקור הרעיון והוא שינהיג את מימושו – הראש בחלום ובשמיים, אבל הרגליים היטב על הקרקע. כל מנהיג, בבית, בעבודה, חייב לחלום אבל להיות נטוע בקרקע, לצאת מסביבת הנוחות ואז לזהות את החסר, להעז לשנות ולהגשים – זו תמצית המתכון למנהיגות דגולה, וזה אחד המסרים בחלום יעקב.
אייל חסאן. צילום: פבל
מפקד חיל האוויר לשעבר האלוף אמיר אשל טען שיעקב בוחר להניח למראשותיו אבנים קשות וקרות, ולא מצע נוח, כי רק קושי ואתגר יובילו שינוי. נינוחות איננה מעודדת הנהגה לגיוס תעצומות נפש. רק הבנת הקושי והחוסר תצמיח שינוי. לכן כל יצירת שינוי משמעותי תלווה בקשיים. הנרי פורד קבע, "כישלון הוא בסך הכול הזדמנות להתחיל שוב, הפעם בצורה חכמה יותר" – בדיוק כמו אצל יעקב שמכל קושי נבנה.
ומכאן לנישואי יעקב אבינו ללאה ולרחל. הפרשה מספרת כיצד עובד יעקב שבע שנים בבית לבן כדי לשאת את רחל אהובתו. אבל אז, ברגע האחרון, מרמה אותו לבן, אביה של רחל, ובמקומה שולח לחופה את אחותה הגדולה לאה, תחת מסווה הינומת הכלולות.
יעקב נדהם לגלות שרימו אותו, וכאשר הוא פונה ללבן, מסביר לו לבן שזה פשוט ‘דבר שלא ייעשה במקומותינו’. איך אפשר להשיא קודם את רחל, האחות הצעירה?
כמה אירוני, ללבן, מגדולי הרמאים, חשובים הנימוסים ומנהגי המקום. האומנם הם תירוץ להצדקת מעשיו? בוודאי שלא. לבן הנוכל דורש מיעקב עוד שבע שנים בעבור רחל, ויעקב שרומה עושה זאת.
אבל גם יעקב אבינו, ש"קנה את בכורתו וברכתו" מאחיו, לא יוצא נקי כאן. המדרש (תנחומא, ישן פר’ ויצא) אומר שזה מידה כנגד מידה – הוא בפרשה הקודמת (תולדות) רימה את יצחק אביו כשטען שהוא עשו כדי לקבל את ברכתו הגדולה, ולכן רומה חזרה וקיבל את לאה במקום רחל. לאה בבוקר שלאחר הכלולות משיבה לו מידה כנגד מידה: שיקרת לאביך, תחמנת, הכול חוזר אליך (ממש כך, לפי המדרש). במילים פשוטות, אדם צריך לפשפש כל העת בדרכו ובמעשיו שכן הכול יחזור אליו.
ולא רק זאת. מהסיפור למדים שלפעמים הציפיות רחוקות מהמציאות, אבל גם בוויתור יש עוצמה. יעקב נכנס למערכת זוגית עם ציפיות גבוהות מאוד, ואלה מטבען אינן ניתנות להשגה. בבוקר שלאחר ליל הכלולות הוא מגלה שהאישה שלצדו אינה מי שייחל לה. אבל גם כשהוא מקבל את זו שייחל לה, רחל איננה יכולה להעמיד לו צאצאים. ויש הלומדים מכך שזוגיות, כדי שתצלח, מחייבת עבודה קשה. לא רק בתחילת הנישואין, לא רק 14 שנה. אלא כל החיים. יעקב מלמד אותנו כמה השקעה ומחויבות נושאים פרי גם אם קשה הדרך. ולא רק זאת. הפרשה, שכולה טלנובלה לא פשוטה, מראה לנו את גדולת נפשם של אבינו ואימותינו, את יכולת ועוצמת הוויתור. רחל מניחה לאחותה לתפוס את מקומה, יעקב מכיל את לאה, ועוצמת הסבלנות והסובלנות של יעקב ונשותיו מהוות לנו סמן להתמקדות במטרה.
ולבסוף כולנו מתעלמים מאנשים פשוטים ואפורים (בעבודה ובכל מקום) שלא זוכים לכבוד הראוי. אין להם באזז או כריזמה, והם נדחקים הצדה. הסיפור העצוב של לאה אמור ללמד אותנו לפעול אחרת: לאה אימנו היא תחליף אפור לרחל היפה והאהובה. לאה המקראית נלחמת על אהבת בעלה ונכשלת שוב ושוב. היא מעמידה שבעה ילדים ושישה שבטים. דווקא היא, האישה השנואה, הדחויה, מקבלת את הכוח האלוקי של הילודה. רק כשלאה מרגישה שלמה ורחמיה נכמרים על אחותה המוצלחת, רחל מצליחה להרות וללדת. כל חייה הם מאבק להשגת האהבה, כפי שעולה מהשמות שנתנה לבניה – וממש כואב הלב איך כל בן שנולד והשם שמקבל מבליטים כמה היא סובלת מחוסר אהבת יעקב אליה.
עצוב? בהחלט. הוגן? לא ולא. אבל דווקא לאה היא הגיבורה כאן לטעמי. ולא רחל. נתוני הפתיחה של לאה קשים, אך למרות זאת היא לא מוותרת. רגע השיא של לאה מתגלה בהולדת הבן הרביעי כשהיא קוראת לו בשם יהודה, שאיננו מבטא געגוע לאהבת בעלה, אלא הודיה לאלוהים:"וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה’ עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת" (כ"ט, ל"ה).
המדרש מסביר שלאה גילתה בבן הרביעי שהיא אדם עצמאי, לא רק אשת יעקב, אלא אישה שגילתה חירות פנימית, שעומדת בזכות עצמה לפני האלוהים ומודה לו. אימנו לאה מלמדת אותנו את סוד האיפוק והמחויבות בזוגיות, בעבודה ובחיים בכלל. לא לחינם התנ"ך עושה עם לאה חסד: העז הופך למתוק – היא ולא רחל, תיקבר לצד בעלה, ממנה יצא שבט המנהיגות יהודה ובית מלכות דוד.
