פרשת וילך מתמקדת העברת הנהגת העם ממשה רבנו ליהושע בן נון. הפרשה מהווה צוואה של משה שחונך ומחזק את יורשו יהושע בברכת חזק ואמץ ומבהיר לעם שיהושע יחליף אותו. משה שב ומעודד את העם לקראת האתגרים העומדים לפניהם בכיבוש ארץ ישראל.
פרשת וילך מתחילה בדברים "וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל."
משה מדבר ויכול לעשות זאת מהמקום בו הוא נמצא, מדוע נאמר "וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה"? כנראה שבמילים "וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה" הכוונה היא שהוא הולך מההנהגה, מהחכמה והתקווה, מהאכזבה ומהשליחות לקראת מותו.
אייל חסאן. צילום: פבל
ויש גם אפשרות אחרת: האבן עזרא מפרש שהלך אל כל אוהל ואוהל, שבט ושבט להודיע שהוא עומד למות. הרמב"ן מפרש שבניגוד לפרשת ניצבים עת דיבר מול כל העם, כעת הלך משה ממחנה למחנה ישראל להיפרד מהשבטים.
הלשון "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה" אינה שגרתית. בדרך כלל, כאשר משה רוצה לדבר עם העם הוא מקהיל אותם אליו, אבל כאן משה הולך אל ישראל. הפועל "וַיֵּלֶךְ" התחיל בעצם את קורות משה כאשר בראשית חומש שמות נאמר על נישואי הוריו "וַיֵּלֶךְ איש מבית לוי ויקח את בת לוי". הפועל "וילך" מופיע גם בראשית שליחותו של משה, במפגש הראשון שלו עם ישראל: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". הלשון הדומה שם וכאן מרמזת שיש כאן כעין סגירת מעגל, בהליכתו כאן משלים משה את מעגל שליחותו שנפתח שם.
הפרשה מבהירה לנו כי בחינוך ובהנהגה צריך להיות אופטימי אבל גם מודאג, משה גדול הנביאים ומחנך על מבטיח שהעם והתורה נצחיים הם "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ", אבל בייאושו זועק: "כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי… וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים…" כמה כואב לראות את משה הבודד והעצוב המשוכנע שהעם ישוב לסורו. ארבעים שנה הוא מחנך את עמו, הייתכן שלאחר המשימה הסיזיפית הזו כך יתנהג העם? לשם מה כל המאמץ שלו? המסר הזה לא משדר חיוביות, למה?
הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ) חתן פרס ישראל ליהדות ובעל עיטור הנשיא, סבור כי דברי משה הם חיסון לקראת הבאות, ותקווה גדולה. כאשר האדם יודע מראש מה תהיינה תוצאות מעשיו הטובים, או חלילה הרעים, יכולתו לעמוד בשעות הרעות גבוהה יותר. והמסר החינוכי: כל אדם יכול לשנות כמעט כל מציאות העגומה – מי שיכול לקלקל, בכוחו לתקן, ולכן אין לך תקווה גדולה מזו.
למרות היציאה הנסית ממצרים, הנסים במדבר וקבלת התורה, סיכום המסע כאן הנו כישלון. טבע האדם, כקיבוץ לאומי, אינו ניתן להתעלוּת, חוסר האמון באדם, כבעל יצר המשחית בחירותיו, הנו מוחלט. פסימיות זו מנוגדת לתפישת הבחירה החופשית של האדם, ולכן, שירת-משה, כאן, כעדות וכאזהרה לסכנה האמורה, הופכת את רעיון הנבואה הקודרת מצפיית עתיד לתוכחת מוסר חינוכית, אישית ולאומית. זה היסוד לפעולתם העתידית של נביאי ישראל, וזו אחת האבנים הראשיות בחינוך. זה מה שאנו מבקשים לעשות בחינוך: לצד האמונה בתלמיד, המשוב החיובי וחיזוק המסוגלות העצמית משלבים גם תוכחת מוסר חינוכית ועמה אזהרות.
אריק לביא בשירו המצוין של שמוליק קראוס שר ומבקש ללכת ללכת:
"זה קורה
שהדרך מתמשכת
זה קורה
יש ללכת, ללכת."
בחיים כמו גם בפרשה הולכים קדימה, וגם אם טועים ונופלים, מתקנים קמים וממשיכים.
עלינו לזכור תמיד העתיד אינו חסום, והשערים לעולם אינם ננעלים, במיוחד כעת בעשרת ימי תשובה.
זה קורה
מילים ולחן: שמוליק קראוס
זה קורה
שהדרך מתמשכת
זה קורה
יש ללכת, ללכת.
שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
יש לנוע, לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל
אבל בן אדם
זה קורה.
זה קרה
שהדרך התמשכה לי
זה קרה
לא ידעתי איך זה בא לי.
שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
יש לנוע לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל
אבל בן אדם
זה קרה.
זה יקרה
ואולי בסוף הדרך
שנראה,
כי הדרך מתמשכת.
שום דבר לא ידוע
לא שנה, לא שבוע
יש לנוע, לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל
אבל בן אדם
זה יקרה.
