הפרשה שלנו לא פשוטה. ארץ כנען בפתח, ואיתה המלחמות וכל הקשיים והבעיות הנגזרות ממלחמות. כמו בעבר, שוב מזהירה הפרשה את האדם מפני עצמו – אכזריותו ויצריו. אבל בואו נפתח במסר חברתי ענק: אחד החולאים הכבדים שלנו הינו ההתעלמות וחוסר ההתייחסות למצוקת האחר, והכוונה לתלמיד נעדר שחבריו לא שואלים בשלומו, לילד שלא משחקים עמו בהפסקה, לאם או האב הכמהים לשיחה מילדם או נכדם, לקשיש או נכה הזקוק לסיוע וכו’.
ואיך התורה עושה זאת? היא מורה "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ". ההנחיה פשוטה: בהמת שכנך הלכה לאיבוד – החזר אותה לשכנך. בואו נתמקד בהנחיה "לא להתעלם". הפרשה מודעת לנטייה הטבעית שלנו להתעלם. למה? כי אנחנו טרודים, כי אנו עסוקים, כי "לא בראש שלנו" וכי האינדיבידואליזם מקודש. התורה שלנו מבהירה כי ההתעלמות היא חולי, היא אסון, ולכן בעבודה ובמשפחה, בחברה או בפוליטיקה, יש מאוויים, יש לחצים, יש כעסים, אבל אל תתעלם. היה רגיש לצער הציפור, ולכן אל תיקח את הביצים כשהיא לידן. היה רגיש לבהמה אובדת ולבעליה הזקוקים לה. והיה רגיש לאדם בכלל. הנביא ישעיה, שקידש את הדאגה לחלש, הדגיש (בפרק נ"ח): "ומבשרך לא תתעלם". יותר מכך, לא לכולם יש בכל רגע נתון ממון מיותר לצדקה. אולם ישנה צדקה נקייה וזמינה לכל אדם בכל רגע נתון, ומהי? מילה טובה, הארת פנים, מחמאה, חיוך, הזדהות ומתן תקווה בלב אדם חסר כול – לכל אלה קוראת ודורשת התורה במצוות אי ההתעלמות.
אייל חסאן. צילום: פבל
ומכאן למלחמות. "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ", פותח משה. ולא רק מלחמה בכנענים, אלא כי תצא למלחמה על יצר הרע שלך, שאין לך שום אויב בלעדיו. הפרשה מסבירה במפורש שהשתתפות בלחימה היא מצב מסוכן לחייל בשני מובנים: סכנה לחייו מידי האויב, ובמובן המוסרי של סכנה הנשקפת לו מידי עצמו.
הבא להרגך – השכם להרגו. כשאתה בסכנת חיים, מותר לך לקפח חיים. אבל גם אם אתה סבור כי האויב בן מוות והפקודה הצבאית הינה לא להרוג – לא הורגים. ואם מתכוונים למלחמה ביצר הרע יש עוד דרך להתמודד עם הרע או עם יצר הרע: קח אותם אליך, למחנה שלך, את כל התשוקות השליליות ותשנה אותן לטוב.
נביאי ישראל ביקשו להקים חברת מופת (ולא צבא של כנופיות), דוד בן גוריון, שהכריז עת הקמת המדינה, שב והדגיש זאת, אבל המקור, הבסיס הינו מפרשת השבוע שלנו – כמה יפה!
הפרשה נוגעת גם במצב אפשרי שחייל עלול להתאהב בשבויה יפת תואר. הלוחם עלול לחשוק בשבויה יפת תואר, אלא שלאחר מכן נפתח תהליך ממושך: עליו להביאה לביתו, ושם עליה לבכות חודש אחד על משפחתה (שאיבדה) ולהמתין עוד חודשיים כאשר ראשה מגולח וציפורניה מגודלות. ומן הסתם לא רק הוא יראה אותה במשך כל אותה תקופה. כל שכניו ומכריו יראו אותה במשך כל הזמן הזה וישאלו: מה קרה לו שלא עמד ביצרו? ומכאן התיקון – אדם היודע באלו תוצאות יהיה עליו לשאת יצליח לאזור עוז להתגבר על רצונו בשבויה.
הפרשה מפרטת גם בנושא דיני האישות. מספרים לנו על גברים נואפים, על גבר שחושד באשתו שנאפה ועוד. למעשה, רוב הפרשה כולה עוסקת בבגידתו של הגבר. במי, באשתו? אך לא רק בה. לטעמי, גם בטובה שעשה עמו הקב"ה. האל מצא לו עזר כנגדו (ככתוב בבראשית ב’), ואילו הוא בוגד בה (איזה פועל קשה ונכון מצאנו לניאוף – בגידה), מחפש לה עלילות דברים ולעיתים משפיל את מי שבלעדיה היה אולי בודד וחסר משמעות. למה?
בפרשה מופיעה עוד הוראה שהיום מקוממת מאוד: אדם תפש נערה, אנס אותה, וה"עונש" שלו הוא שהוא מחויב לקחתה לאישה… האומנם?! זה עונשו של אנס?!
ומה על הנערה? איך תחיה עם איש שאנס אותה. איפה הצדק? "השופט כל הארץ, לא יעשה משפט?!" אבל מתברר שאז חוק זה הגן על הנערה. נשמע מוזר? אז לא: הנישואין, בעת העתיקה היו הסכם כלכלי-חברתי. האב חיתן את בתו לפי קודים חברתיים, ובכך דאג לנערה שלא יכולה הייתה לפרנס את עצמה, כדי שתחיה באופן ראוי. הפרשה כאן קשה להבנה עבורנו, כי היא גורמת עוול נוראי לנאנסת, אבל בהתייחס לאופי התקופה היא מסייעת לה לא להישאר לבד וחסרת פרנסה, לכן האופציה לנאנסת לא להינשא לאנס ולחכות לחתן שכנראה לא יגיע לעולם לא פעם פחות טובה.
ומדוע הפרשה בחרה להתמקד ולפרט בעבירות הניאוף?
התורה יודעת שהתא המשפחתי הוא המקום החשוב ביותר, זו הזירה שבה הכול מתרחש: הערכים, החינוך, הדוגמה האישית ועוד. הפרשה בעצם קובעת – תנאף ותפרק את התא המשפחתי, תסכן לא משפחה אחת בישראל, כי אם את ישראל כולה. ניאוף הוא מעשה חמור, מאיים ביותר על שלמות התא המשפחתי, והמלחמה בו היא מצווה חשובה. כך חשבו אבותינו וכך מלמדת הפרשה.
לסיכום רבותיי, מלחמה ביצר, לקיחת אחריות ורגישות חברתית הן הן הבסיס לחברה מתוקנת שלה כולנו שואפים. הלוואי נלמד, נעשה ונצליח!
