בכל שנה אני נוהג לקרוא את "תולדות מלחמת היהודים ברומאים", ספרו של יוסף בן מתתיהו, הידוע כיוספוס פלביוס. מתחיל בפסח ומסיים אותו בתקופה זו, עניין סמלי לתקופת המצור על ירושלים שהתחילה בפסח והסתיימה בט׳ באב.
בכל שנה אני שוב מגיע לאותה מסקנה – שמו של הספר צריך להיות "תולדות מלחמת היהודים בעצמם". שאם לא היו נלחמים בינם לבין עצמם, לא היה נאלץ עם ישראל לשוטט במדינות אויב ולעבור בהן במשך כמעט 2,000 שנים כל מדור גיהינום שקיים עלי אדמות. יוספוס פלביוס כותב בספרו אי שם בשנות ה-70 של המאה הראשונה לספירה: ״אני סבור שמכות הגורל שניחתו על היהודים קשות יותר מכל האסונות שפקדו אי פעם עם כלשהו״, כתב ולא ידע שהשיא, ששנותיו הקשות של העם היהודי, עוד לפניו.
מאור יפרח
ט׳ באב לפני 1949 שנים היה יום גורלי וקשה עבור תושבי ירושלים, עבור העם היהודי בכלל ועבור ארץ יהודה.
השנה היא 70 לספירת הנוצרים, והרומאים מתחילים במצור על עיר הבירה של *כולנו* – ירושלים. בעיר היו לא רק דתיים, לא רק חרדים ולא רק שומרי מסורת. בעיר חיו יהודים מכל המגזרים שהיו קיימים אז בעם בתקופה ההיא.
באותה העת רודפים הרומאים מצפון הארץ אחרי יוחנן מגוש חלב וחבורתו, שודדים בזויים, שפורעים ובוזזים כל יישוב יהודי שמגיעים אליו.
במקביל משתוללת חבורת רוצחים ושודדים נוספת מדרום לירושלים, שאותה מוביל שמעון בר גיורא, שלא משאירה יישוב יהודי או אדומי מבלי שרוקנה את כל כספם, תבואתם וכל רכושם של התושבים.
שני ראשי הכנופיות מגיעים, עם כל צבא-בוזזים שלהם, לתפוס מחסה בין חומות העיר ירושלים מפני הרומאים. יוחנן ראשון תופס את השלטון בכוח, ולאחר מכן תושבי העיר ממנים עליהם לרודן את שמעון, שיגאל אותם משלטונו האכזר של יוחנן.
תוך כדי המלחמה ביניהם ותוך כדי שהם רוצחים, שודדים, בוזזים, אונסים, מחריבים ומתעללים בתושבי העיר מגיע טיטוס עם צבאו העצום וחונה מול העיר בדיוק בערב חג הפסח, באחד הימים הכי עמוסים בשנה בעיר, כמובן שבאופן מתוכנן, כדי שמלאי האוכל שיש בעיר לא יספיק לכל התושבים ועולי הרגל, וכתוצאה מכך יתקצר זמן המצור למינימום.
אל תהיו מופתעים, אבל הוא לא חשב על זה לבד. את העצה הזאת הוא קיבל מטיבריוס יוליוס אלכסנדר, יהודי מומר, שהיה גנרל בצבא הרומי והיה יועצו הקרוב של טיטוס בעת המצור.
כל זמן שהרומאים לא היו תוקפים את החומות, כל זמן של פסק זמן במלחמה מול הרומאים, ״ניצלו״ היהודים את הזמן למלחמה בינם ולבין עצמם בתוך החומות.
הסיפורים מתוך העיר היו מזעזעים, הרחובות היו מלאים בגופות, באנשים גוססים ומורעבים ובעיקר בשודדים וחומסים. ״לא נוכל לספר במלואם את מעשי הזוועה שביצעו האנשים האלה; אך אפשר לומר בקצרה כי לא הייתה עוד עיר ברחבי תבל אשר ידעה כסבל הזה, ולא קם מעולם דור כה פורה בהמצאת מעשי רשע״, כך מתאר יוספוס פלביוס פשעיהם.
חמישה חודשים וחצי של מצור מכריעים את העיר וגוזרים על תושביה ועל העם היהודי 1,878 שנים של עבדות, סבל, התעללות, ביזיונות, רדיפות, שוד, ביזה, חרפה, פוגרומים ושואה.
איך זה קרה?
״מלאי המזון – אשר היה מספיק לשנים לא מעטות של מצור״, כותב יוספוס פלביוס, ״עלה כמעט כולו באש. הרעב הוא אשר הכריע את יושבי העיר, דבר שכמעט לא היה בגדר האפשר״. ראשי הסיעות שנלחמו בינם לבין עצמם שרפו אחד לשני את מחסני המזון, ובכך חרצו את גורלם המר.
שני אנשים, שניים בלבד! שזרעו שנאה בכל הארץ ונפגשו בירושלים, הביאו אותה, את העם, את הארץ ואת המדינה לאבדון. מסתבר שהביטוי "שנאת חינם" לא ריק מתוכן, לא סיסמה בלבד, אלא מביא עלינו את האסונות, הצרות והבעיות בכל דור ודור.
בתום המצור שרף טיטוס את העיר ואת המקדש, רצח את כל מי שנקרה בדרך של צבאו בעיר, מכר לעבדים את אלה שנשארו בחיים. האמינו לי, לא רק דתיים, חרדים או שומרי מסורת היו שם, כל המגזרים בעם היו שם בעיר שחוברה לה יחדיו ונחרבה לה לחוד.
החלק הכי מדהים בסיפור הזה הוא שבמשך כל הדורות מאז החורבן תמיד היו יהודים בירושלים, עוד יותר מופלא היה הקשר שבין יהודי הגולה לירושלים. בכל יום ביקשו היהודים בתפוצות שלוש פעמים בתפילות 18 מאלוהים שיחזיר אותם לירושלים. למרות היותנו לעם הכי נרדף בכל תולדות העמים, בין מדורות אינקוויזיציה לתאי גזים, התפללו היהודים בגלות לגשם שיירד בארץ שמעולם לא ראו.
אחרי שהבנו שט׳ באב נועד להזכיר לנו מה שאנחנו כל הזמן שוכחים, היום הזה שייך לכולנו. רגע לפני סיום יש לי בקשה קטנה: בפעם הבאה כשאתם רוצים לשנוא מישהו שחתך אתכם בכביש, שלא חושב כמוכם, שלא לבוש כמוכם, שלא נראה כמוכם או בגלל כל סיבה שטותית אחרת, תחשבו על שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב, שני האנשים ששלחו עם שלם לכמעט 2,000 שנים של עבדות, סבל, התעללות, רציחות, רדיפות, שוד, ביזה, חרפה, פוגרומים ושואה.
שנזכה לבנות ולהיבנות באהבת חינם כל עמנו בארצנו ובבירתנו.
הכותב הוא יועץ פוליטי
