פרשת קורח: על אינטרסים פוליטיים ומנהיגות אקטיבית

חטא קורח ועדתו הוא מרד בסמכות משה ואהרן וקריאת תיגר על הסדר האלוהי שקבע את הנהגת העם ואת תפקידי השבטים.

הסיפור על קורח, אבי אבות התככנות והמחלוקת, משלב שני סיפורים של שתי תלונות נפרדות שהועלו על ידי שתי קבוצות נפרדות – האחת, 250 האנשים (עדת קורח), השנייה, דתן ואבירם (ועוד). הם התכנסו במחנה ראובן. שתי הקבוצות, שהיו שונות זו מזו באופיין לחלוטין, היוו קואליציה מוזרה. מי איחד את שני הכוחות? התשובה ברורה – קורח התככן!

קורח צירף את שתי הקבוצות כדי ליצור בסיס לכוחו הפוליטי. אף אחת מן הקבוצות לא הייתה מעזה לקרוא לבדה תיגר על משה ואהרן. רק האיחוד שביצע קורח עודד אותם לפעול. דתן ואבירם פעלו לפסילת הנהגתו של משה. ובאופן דומה אזרו 250 בני לוי אומץ והתלוננו על הגבלת הכהונה לבני אהרן.

אייל חסאן. צילום: אורי קריספין

במקום לעודד דיאלוג, הסית קורח את שתי הקבוצות כנגד משה ואהרן. קורח, מן הסתם, ראה את עצמו כמנהיג הראוי ביותר, ולמען מטרה זו לקח חלק בפעילות שתי הקבוצות.

מה בעצם נטען כאן? משה ואהרן השתלטו להם לא רק על הנהגת עם ישראל, כי אם גם על ערוץ התקשורת עם ה’. למה הם ולא אחרים קיבלו ערוץ פתוח לאלוהים?

נשאלת השאלה: איך קורח, שהיה חכם ועשיר, נפל? איך חכמים ורבי כוח נופלים? ננסה להסביר – באדם קיימות שתי מערכות חיים: האחת היא מערכת הכוחות, הכישרונות והחוזקות. אלו הן מתנות שנתן הקב”ה לאדם, שכוללות חוכמה, יכולת דיבור ושכנוע, יצירתיות וכו’. המערכת השנייה היא מערכת המידות, הרצונות והשאיפות שהאדם בוחר איך לבנות אותם. שתי המערכות לא פועלות זו לצד זו, שכן מערכת הכוחות נתונה להנהגת מערכת הרצונות.

קורח, שהיה חכם גדול, דהיינו בעל מערכת כוחות מופלאה וגדולה, טעה כיוון שמערכת הרצונות הטעתה אותו. כאשר רצונותיו פונים לכיוונים שליליים, הוא ימצא דרך להצדיק את הכיוון שאליו הוא רוצה לפנות: לחטוא, להחטיא וליפול. כאשר רדיפת הכבוד והשררה ממלאת את הלב, השיקולים מתעוותים ונפגמים.

המשנה (סדר נזיקין) במסכת אבות ב’, ט’ מסבירה שהמידה הכי טובה של האדם היא לב טוב (כדברי רבי אלעזר בן ערך). לקורח היה הרבה, אבל חסר לו לב טוב !

המשנה (אבות, פ"ה) גם מתייחסת למרד של קורח כדוגמה של מחלוקת שלא לשם שמיים. מדוע נבחר דווקא חטא קורח כדוגמה הקלסית? רצונו העיקרי של קורח היה לקדם את עצמו ולבנות בסיס כוח שממנו יוכל להתמנות למנהיג החדש. מכאן אנו למדים שבכל מקום שיש ויכוח על ההנהגה עלינו לבחון מקרוב לא רק את הטיעונים אלא גם את המניעים העומדים מאחוריהם (שימו לב לאינטרסים, שלא לומר לאינטרסנטים…).

ומכאן לעונש. העונש אינו מאחר לבוא והוא אכזרי ומיידי: האדמה בולעת את קורח, את עדתו ואת כל רכושם. האל מנצל זאת לקבוע קווים אדומים ביחס בין העם לאלוהיו ולמנהיגיו. מהפרק עולה תובנה חדשה וחדשנית – אחריות מהציבור. בדרך כלל האחריות נתבעת מהמנהיג ובצדק, אבל כאן נקבע קו חדש: גם עדת קורח משלמת מחיר, ולמה? היא עומדת מאחורי נשיאה במקום להתנער ממנו. אילו העם היה מתקומם כנגדם, מיד הייתה המחלוקת מתבטלת, וקרח ועדתו היו נסוגים בבושת פנים. וכך היה ראוי להם שינהגו לאור כל מה שעשה משה עבורם. אבל הם עמדו וראו כיצד קורח ועדתו מביישים את משה ואהרן ושתקו. הם שותפים לפשע, לא פחות.

המסר לכולנו ברור. צריך לקבל את ההנהגה רק בתנאי שהיא תקינה, לא מושחתת ונעדרת מניעים זרים. אבל אם ההנהגה חוצה קו זה, הציבור צריך להילחם בה או לפחות להתנער ממנה, אחרת יישא גם הוא בתוצאות הקשות. תירוצים כמו אלו: "מה יכולנו לעשות?" וכו' לא קבילים. ציבור שהסית לרצח או לשנאת חינם אשם במעשים הנגזרים מכך, גם אם לא ביצע אותם. אם ההנהגה פושעת, הציבור מחויב להתנער ממנה.

וברשותכם, כמה מילים על אהרן, אחיו הבכור של משה, שמעולם לא מתקנא בו. ברגע המשבר משה פוקד על אחיו: “קַח אֶת הַמַּחְתָּה… וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה’”. ואהרן אינו שואל שאלות, הוא פועל מיד “כאשר דיבר משה”, רץ אל תוך הקהל ובדרמה הנוראית “וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה”.

ברגע זה, כשעמד אהרן בין החיים למתים, הוכיח אהרן כי קורץ מחומר של מנהיג : בלב מדמם ראה את המגפה עושה שמות בעמו, ובמו גופו, בעצם עמידתו העשויה ללא חת, עצר אותה. 14 אלף ו-700 מאות איש כבר נספו, אך אסון גדול יותר נבלם בזכותו. כמה עוצמה יש בכהן אהרן! ואיפה נמצא היום מנהיגים שרצים אל העם ועומדים בין החיים ובין המתים?

ולסיום, הפרשה שלנו עוסקת גם במתנות ובזכויות הכהנים.

לפני שמתחילה רשימת הזכויות ומתנות הכהונה מופיעות כמה אזהרות חמורות בנוגע לתפקידם של הכהנים. האחריות המוטלת עליהם כבדה ביותר. והמסר כאן קשור לכל מי שנושא בתפקיד ש”טובות הנאה” בצדו:

מי שחושב שהתפקיד יזַכה אותו במתנות חינם – טועה. תפקידן של המתנות הוא לאפשר לשבט לוי, שאין לו נחלה, לחיות בכבוד. אך לפני המתנות יש חובות, והחובות משמעותיים ואזהרות קשות בצדן.

לסיכום, זו דרכה של תורה, זו דרכה של חברת מופת – בעלי תפקידים זוכים לצ’ופרים, אבל גם נושאים בעול כבד, והם מחויבים לדעת זאת.

איש ציבור שלא יבין את האחריות המוטלת על כתפיו וינסה ליהנות מהמתנות בלי לשאת בעול – ישלם מחיר. מנהיג נדרש לגלות תושייה גם בעת סכנה למען עמו, וציבור שרואה כי מנהיגיו חוטאים ופושעים, לא יכול לעמוד מנגד. עליו לזעוק ולהתנער ממנהיגיו הפושעים, אחרת גם הוא ייענש.