פרשת אמור: על שלמות רוחנית ומנהיגות מוסרית

קהל היעד של פרשת אמור הוא הכהנים, שקרבתם לקדושה דורשת מהם לעמוד בסטנדרטים מחמירים יותר משאר הציבור. הכהנים מסומנים באופן ברור כבעלי מעמד נבדל בעם. עליהם לנהוג משנה זהירות מפני שאין הם כאחד האדם.

המגבלות המוטלות על הכהנים קובעות מי בכלל יוכל לשרת בקודש, והאיסור על בעלי מומים לשרת בקודש כואב מעט. כהן בעל מום אינו יכול למלא את חובתו “אֶל־הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל־הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי־מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת־מִקְדָּשַׁי”. כואב לקרוא הנחיה זו: הדרה של בעלי מום. הסופר יותם טולוב סיפר ששמע על כהן זקן ונכה שהתחיל להתנייד בעזרת כיסא גלגלים. הוא ביקש מרבו אישור להמשיך בברכת כהנים שנאמרת בעמידה. הרב ברוח פרשת השבוע פסק לו שהוא יכול לומר את הברכה, אבל בלי שם ה’. למה? זה לא פייר.

אייל חסאן. צילום: אורי קריספין

לעומת זאת, הרמב”ם (ענק כרגיל) קבע כי לוי בעל מום ישיר במקדש. והמהר”ם הגדיל וקבע כי חזן בעל מום שזרועותיו נפלו יכול גם יכול להיות שליח ציבור בתפילה, ונימוקו מדהים, שימו לב: “קרוב ה’ לנשברי לב” (תהילים לד’). כאנשי חינוך בפרט ובני אדם בכלל אנו צריכים להתקרב ל”נשברים”, לכן קשה לנו עם הדרת בעלי המום.

זו הסיבה שרבים לא מתגעגעים לעבודת הקרבנות: התפילה החליפה את עבודת הקרבנות. הטקסיות שבעבודת המקדש פינתה מקומה לתפילה, שהיא עבודה אמיתית שבלב. הטקסיות, כמו כל טקס, מחייבת שלמות ביצועית. התפילה מחייבת את שלמות הלב, ולכן גם בעלי מום יכלו ויוכלו לנהל תפילות ועוד. התורה תמיד מציבה כוכב צפון ערכי לחברת מופת, ודווקא כאן סימני השאלה גדולים.

ראוי לזעוק ולשאול למה ההחמרה בנושא בעלי המום. נכים לא נופלים בתכונותיהם הנפשיות מאנשים בריאים גופנית. הם שווים לאנשים ה”רגילים” בכל פרמטר. יותר מכך, בגלל הצורך להתמודד עם דברים שאחרים מקבלים כמובנים מאליהם, החוסן הנפשי שלהם לעיתים גדול יותר. ובמקום לסייע להם, אנו לא אחת מדירים אותם. ובנוסף, הם מתמודדים עם דעות קדומות.

לכן חשוב שכולנו לא נשכח זאת, למרות הדרת בעלי המום הכהנים בפרשה. ואגב, יש לנו מה להשתפר, אבל בבית יחזקאל ובעוד מוסדות רבים קולטים ומכילים תלמידים “שונים” רבים, הרבה בעזרת צוותי המתי”א והחינוך המיוחד שמסייעים לנו ליישם את “האחר הוא אני בעירנו”. וכפי שהסברתי בשבוע שעבר, "ואהבת לרעך כמוך" הינו גם “האחר הוא אני”.

עוד מסר חינוכי מצוי בפסוק: “אמור אל הכהנים… ואמרת אליהם – להזהיר גדולים על הקטנים”. הבה נתעכב בציווי "להזהיר". הרב מרדכי אליהו קבע כי הכוונה במילה “להזהיר” אינה מלשון “אזהרה”, אלא מלשון “זוהר”. ולמעשה, המנהיגים, המחנכים והמבוגרים צריכים לשדר בהתנהגותם “זוהר” ו”אור” ולהוות “דוגמא אישית שילמדו ממעשיהם”.

יאנוש קורצ’אק קבע כי להיות מחנך זה להוות לילד דוגמה, וזו בדיוק הדרך “להאיר, להיות חיובי, לתת דוגמא אישית והזוהר והטוב הזה יחלחל לליבם ולמוחם של הילדים". במילים פשוטות, כדי להנהיג או לחנך אתה חייב להיות ישר דרך ונקי כפיים כי ללא דוגמה אישית יקשה עליך “להזהיר” ולתת הוראות.

ומכאן לסוגיית החיים והמוות: היסוד העמוק הטמון בפרשיה זו הוא הגודל והחשיבות שאותה מייחסת התורה להצלחה בעולם הזה. השכר שמתואר כטוב ביותר הוא חיים טובים בעולם הזה. רבים וגדולים הקדישו מיליוני מילים על השכר בעולם הבא, אבל לטעמי, המסר החשוב יותר הוא שעל האדם הוטלה אחריות לתקן ולבנות את העולם בהווה, להופכו למקום טוב יותר לחיות בו, ובה צריך להתמקד. זו תמצית החינוך בפרט והחיים בכלל. פולחן המוות היה אחד מהיסודות המרכזיים ביותר בתרבות האלילית באימפריות הבבלית, המצרית ועוד. תחום העיסוק העיקרי של הכהנים המצרים היה העיסוק במתים. ואצלנו, הכהנים מצווים להתרחק מכל מגע עם המתים. תפקיד הכהנים הוא העיסוק בחיים: להוביל את החברה בהבנת קדושת החיים וביציקת תוכן רוחני ומוסרי לחיים בעולם זה.

בימים אלה, כאשר מיד לאחר העצב הענק של יום הזיכרון מגיע יום העצמאות, אנו דומעים ומיד אחר כך מבקשים להתמלא כוח וחוגגים את יום העצמאות, משום שאנו אומה שמקדשת את החיים ולא חס וחלילה את המוות. ויותר משהיא מוכנה למות למען ערכיה, היא רוצה לחיות בעבורם.

ולבסוף, הזהירות מהעוצמה – הפריבילגיה שקיבלו הכהנים מחייבת אותם לזכור שהם משרתי ציבור במובן העמוק של הביטוי. ולכן כל מנהיג מקומי, חינוכי או פוליטי צריך לזכור שהוא Civil servant (משרת ציבור) אסור שהמעמד “יתחיל לעלות לו לראש”. לצערנו, הדבר קורה לא אחת — תחילת הסוף של מנהיגים מעולים נוצרת כאשר המנהיג “לא רואה ממטר” את מונהגיו ומנצל כוחו. עלי היה כהן אדיר, אולם בניו נכשלו בכך. דוגמאות עצובות נוספות לא חסרות, לפיכך לכל כהן, לכל מנהיג, נדרשת אחריות וזהירות, צניעות ויושרה.