פרשת תזריע: על ייסורים מכפרים ובדידות

פרשת תזריע שבדרך כלל נקראת עם פרשת מצורע עוסקת בדיני יולדת, צרעת בעור האדם ומצוות צרעת הבגד.

בפרשה נדרשת היולדת להביא קרבן עולה וקרבן חטאת. מדוע קרבן חטאת? האם יש מצוה גדולה מהבאת חיים לעולם? איך ייתכן שאירוע מרגש נצבע בפסים אפורים. במקום לתאר את שמחת היולדת ואת התרגשותה, במקום לצוות על חגיגות הקהילה והמשפחה, הפרשה מזכירה את טומאתה ואת ריחוקה ההכרחי מהקודש. אישה ילדה, כאבה והביאה חיים והיא אלוקים קטן. האם מביאה קרבן עולה על היותה בורא קטן. אבל מדוע קרבן חטאת?

פרשן המקרא, הפילוסוף והכלכלן דון יצחק אברבנאל (1508-1437, פורטוגל, ונציה) מביא הסבר מקובל שקשה לי: "אין אדם שעובר עליו צרה וצוקה בעולם הזה אם לא יחטא… והיולדת סבלה צרה וסכנה בהיותה על האבניים, לכן הייתה מקריבה חטאת". כלומר: האישה חווה ייסורים בעת הלידה – והייסורים, כנראה, באו עליה בעקבות חטא שחטאה, ולכן עליה להקריב קרבן חטאת. לפי רבנו בחיי בן אשר ( 1340-1255, ספרד, צפת) כולן נענשות על חטא חוה אמנו ומאז נקבע "בעצב תלדי בנים" (בראשית ג' טז).

אייל חסאן. צילום: איריס חסאן

ומבראשית ג' וסיפור גן עדן שלפניו, נלמד שבמציאות המתוקנת שבה היה שיתוף פעולה בין האדם לטבע, לידה הייתה צריכה להיות אירוע שכולו שמחה ועונג. הרי חיים באים כאן! אולם מאז שבחרנו בעץ הדעת, עץ החיים נחסם, והחיים נולדים ביחד עם צער.

ומכאן לצרעת, צרעת היא מילה קשה. גם הצר והרע מופיעות בה. נגע הצרעת הוא לא ממש מחלה, אלא תופעה רוחנית שבאה לידי ביטוי דרך נגעים בגוף. תפיסה הוליסטית של גוף ונפש. המקרא רואה במחלות, והצרעת בראשן, עונש על חטאים ומקפיד לתאר את נגע הצרעת ככזה הבא על פגיעה שפגע אדם בדיבור רע ובהרעלת החברה. התנ"ך ראה בצרה הזו דרך של דיאלוג בין שמים לארץ, שבא להתריע מפני בני אדם שרמסו את כבודם של אחרים.

הבה נלמד מהמקרה של עוזיה מלך יהודה. עוזיה נחשב לאחד מהגדולים שבמלכי יהודה. הוא הצליח להוביל את יהודה להתעצמות כלכלית, מרחב שליטה אזורי ומעמד בכיר בקהילה הבין לאומית, ובכל זאת, התנ"ך לא חוסך את שבט הביקורת ממנו. הוא נאלץ לפרוש מכיסא המלוכה בבושת פנים, או ליתר דיוק בצרעת נוראית. את שארית חייו בילה "בבית החופשית" (שהוא ביטוי נקי ומכובס לסוג של בית סוהר). ספר דברי הימים ב', (כו) מנמק את הצרעת כך: "וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית".

בדידות היא עונש קשה. מה אשם המצורע שכך עונשו?

המדבר דיבור שלילי גורם לסכסוכים בין בני אדם וגורם לבדידות ולפילוג של איש מרעהו. אי לכך החברה מעבירה אותו סדרת חינוך. סביר, שעתה הוא רוצה בחברת כל אדם יהא אשר יהיה. מתוך בדידותו לא נותר לו אלא להתבונן באדם שנאסר עליו להיות בחברתו מרחוק, הוא מתאווה לקרבתו, ורואה את מעלותיו. בכך מתוקנת הראייה השלילית שהובילה אותו לדבר סרה. אחרי לימוד שכזה הוא חוזר לחברה אוהב ומחבר בין אנשים.

ועוד מסר חינוכי נמצא כאן: במשנה נאמר "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" (נגעים פרק ב, משנה ה). אדם מתקשה לראות את נגעיו שלו: קל לו לזהות את מה שהזולת נגוע בו, אבל קשה לאדם להכיר בנגעים של עצמו. ר' מאיר (מגדולי התנאים המאה השנייה, טבריה) מוסיף על כך: "אף לא ניגעי קרוביו". האהבה והמגע התדיר ששוררים בין אדם לקרוביו, משבשים עליו את ראיית הנגעים בהם הם נגועים ולכן עלינו לאהוב את קרובנו ובוודאי את עצמנו אבל לשים לב גם לתקלות אצלנו ואצל קרובנו.

שבת שלום.

הכותב הוא מנהל בית הספר בית יחזקאל, מרצה לתנ"ך ויו"ר הסתדרות המורים מרחב אשקלון