פרשת ויקרא עוסקת בצורה אינטנסיבית בעבודת הקורבנות במשכן, ויש הרואים בה את רעיון הקרבת הלב.
לא הייתי רוצה להיות כהן בתקופת המקרא, כי כשקוראים בצורה מהירה ומודרנית את הפרש,ה זה נשמע מאוד קשה ואכזרי, ואתה חש כאילו מסופר על בית מטבחיים ענקי. מצד שני, בתקופת המקרא הקורבנות היו דבר שגרתי, ואסור לשפוט את הכתוב במשקפיים של ימינו.
ברשותכם, נדון בדברים הטובים והפחות טובים העולים מפרשה זו. הרבה פסוקים מספרים על איך שוחטים, כמה שוחטים ועוד במקום שהשכינה שורה בו. לא מעט כועסים על המתת בעלי החיים המשלמים בחייהם גם על חטאי בני האדם, ויש המתקשים לראות בהקרבת בהמה דרך של כפרה ואומרים שזוהי דרך פשוטה מדי לתקן את אשר קלקל האדם במעשיו.
למה?
הרמב”ם בספרו "מורה נבוכים" כתב: “חלק זה מן התורה, של הקרבת הקורבנות, בא בתחבולה אלוהית, כדי להעתיק את עבודת האלילים לעבר שמו יתברך”.
במילים פשוטות: האל ידע שאין “זבנג וגמרנו”, אי אפשר במכה אחת לוותר על הקורבנות שהיו הווי יומיומי. לא ניתן באופן ישיר וחד להפסיק הריגת בעלי חיים לזבח. עם ישראל יתרגל לאט לאט לרעיון המונותיאיזם, יקריב באופן מוסדר קורבנות לאל, יימנע מקורבנות אדם ויתבדל מן הגויים. לפיכך, עברנו מטריפת בשר עיוורת לאכילה והקרבה מודעת של המזון הבשרי – כל כך מקפידים על מה נכנס לפה ומתעלמים ממה שיוצא מפינו – ובמיוחד כעת כאשר מנהיגינו מתחרים מי קוטל את חברו חזק יותר, מי מסית ומי מפלג. ואני שואל – למה? ומה משמעות הקורבן?
אייל חסאן. צילום: אורי קריספין
האדם נדרש להתקרב לאל באמצעות קורבן. בואו נצא מהקורבנות ונחפש את הרעיון והתיקון החינוכי. המילים "קורבן" ו"להתקרב" בעלות אותו שורש. אדם שמקריב קורבן משנה מצב. הרעיון הוא שאדם משנה מצב ולא נמצא בסטטיות. כשעוזבים את דם האיברים והקורבנות ויורדים לעומק – מבינים כי כשמתקרבים למישהו, נדרשים לוותר ולהקריב עבורו. בחיים שלנו כשמתאהבים בבת זוג או בבן זוג, מקריבים לא מעט מן החופש. מוותרים כי אוהבים. מוותרים כדי להתקרב.
הפרשה שלנו עוצרת ומתמקדת גם בקורבן החטאת המתייחס לחטא בשגגה, שאדם לא היה מודע או לא התכוון להרע או פעל בחוסר תשומת לב או חוסר זהירות. התורה מדגישה את האחריות גם כאן – לאדם יש אחריות גם על חטא שביצע ללא כוונת זדון, ועצם לקיחת האחריות מאפשרת לחוטא בשגגה לעבור דף ולהמשיך הלאה.
והפרשה ממשיכה גם אל קורבן האשם בתפריט הקורבנות, והפעם נפגשים עם קורבן אָשָם. כשמו כן הוא. על אדם רובצת תחושת עומק של אשמה על עוון חמור.
אבל יש גם סוג אחר של אשם. שמו “אשם תלוי”. זהו מצב נפש עדין ורגיש. מהלך אדם עם תחושה כבדה של חטא הרובץ עליו, אך אינו בטוח בכך. לאדם הזה מאפשרים לפרוק את תחושתו באמצעות קורבן המובא “על תנאי” – זהו האשם התלוי.
הקורבן הטבעוני
ומכאן לנימה אופטימית אחרת – עד לדורות האחרונים בעצם רובנו הקרבנו עופות בטקס הכפרות של יום כיפור. לאחרונה הכפרה עברה לצדקה. מיום ליום יש יותר צמחונים ויותר טבעונים כי החברה המודרנית אכזרית פחות כלפי בעלי החיים, ובפרשת השבוע יש רמז פשוט שהקורבן יכול להיות צמחוני. כן, צמחוני. לא מנגל או ריח בשר שרוף, אלא מנחת סולת שנתנה (אז) אפשרות לעניים להקריב קורבן, ולנו את ההבנה שקורבן יכול להיות גם לא מן החי.
ולסיום, גם נביאי ישראל התריעו על הסכנה שבמחשבה שקורבן הוא תחליף לתשובה אמיתית ולתיקון אישי. שמואל הנביא נזף בשאול “החפץ ה’ בעולות וזבחים?” ונביאי בית ראשון ירמיה וישעיה זעקו שהמוסר קודם לפולחן: “שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי”.
המשותף לכל הקורבנות שהוכשרו להקרבה הוא סמל השלום והנאמנות, המסמל את עם ישראל – עם השלום. בימינו לא ניתן לקיים את הקרבת הקורבנות מכל סוג שהוא, ועל כן התפילה ממלאת את מקומה.
לסיכום, חברות וחברים, בואו נזכור שתמיד כדי להתקרב למשהו, לרעיון או לחזון, צריך לוותר ולהקריב משהו מעצמך, הוויתור מקרב ומחזק. בנוסף, ראוי שנלמד מנביאי ישראל כי המוסר קודם לפולחן. ולא לחינם במגילת העצמאות בן גוריון דיבר על חברת המופת העתידית שתקום ברוח נביאי ישראל. “מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל”.
