פרשת ויקהל: על אינטליגנציה רגשית וערך הנתינה

בפרשה שלנו משה מקהיל את כל העם יום אחרי ירידתו מההר ומצווה על מלאכת המשכן. לאחר 80 ימי הפרישה והבחינה מחדש משה לא חוזר לעגל. וזאת כי כשסולחים צריך להתקדם, והפרשה כולה התקדמות ותיקון. פרשת ויקהל מלמדת אותנו את כוחו של התיקון בכל דפוסי החיים.

כמה מיוחד ויפה שגם הפעלים בפרשת העגל והחטא הנורא ובפרשת ויקהל דומים: בפרשה הקודמת ההתקהלות הראשונה לאחר מתן תורה הייתה לחטא: “ויִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ”, ואילו כאן “וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”. ה”יקהל” החיובי כאן מהווה תיקון ל”יקהל” בחטא העגל, משום שכאן מתקהלים לחיוב, תורמים ומתחילים לבנות משהו טוב – משכן.

אייל חסאן. צילום: אורי קריספין

מכך נלמד לא רק על חשיבות ה”מה עושים”, אלא את חשיבות ה”לשם מה עושים”. בכל תהליך, בכל עשייה, נחשוב מה עושים ולשם מה עושים.

נחזור לעשייה הטובה, בניית המשכן: התכונה המאפיינת את בצלאל ואהליאב בוני המשכן היא “חָכְמַת-לֵב”. ברשותכם נתעמק ונעסוק בתכונה זו. חוכמה במקרא, כמו גם בינה, תבונה, דעת, עצה, היא ברכת אלוהים הניתנת לראוי לה. על החכם שורה רוח אלוהים.

הביטוי “חָכְמַת-לֵב” כולל שני מושגים מנוגדים לכאורה – שכל ורגש. הדבר מתבטא בשאלה העולה במצבים שונים – לנהוג על פי השכל או על פי הלב? לכאורה, יש פה טעות, שהרי הרגשות נמצאים בלב, והחוכמה – בראש.

אלא שכבר בתקופת המקרא האמינו שהחוכמה נמצאת בלב. כך מופיע מפורשות במשלי: “לַחֲכַם-לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן”. המושג “חָכְמַת-לֵב” משלב בתוכו את שני הכוחות, וכיום קרוי "אינטליגנציה רגשית".

ומה מיוחד באינטליגנציה הרגשית? אדם הניחן באינטליגנציה רגשית לוקח בחשבון את הרגשות שלו וגם של זולתו כחלק ממערכת השיקולים שהוא מפעיל. לאדם כזה יכולת להתחשב באחר ולהגמיש את התנהגותו בהתאם לתנאים המשתנים. הדבר אינו פשוט כלל וכלל. יש אנשים שנולדים עם היכולת הזאת, אבל בהחלט ניתן וחשוב לפתח אותה במהלך החיים בעזרת הנחיה ואימון.

אינטליגנציה רגשית חשובה מאוד – איי-קיו גבוה ינבא הצלחה אקדמית, אך לא בהכרח הצלחה בחברה, בעבודה ובחיים.

לא פעם רואים מהנדס מבריק, מוכשר ודעתני שאינו מתגמש, ולכן לא מתקדם הלאה; לעומתו מהנדס טוב, אך לא מבריק, הניחן באינטליגנציה רגשית, היודע להתגמש וליצור קשרים חברתיים, מתקדם לניהול, כי יש לו יכולת לעבוד בצוות וליצור יחסי אנוש טובים.

ומה צריך ללמוד מכך? אנו אנשי החינוך וגם החברה כולה, ראוי שניקח את חוכמת הלב – האינטליגנציה הרגשית – להקשר רחב יותר כדי שדור המתחנכים והחברה כולה יכילו בני אדם שמודעים לצרכים הרגשיים שלהם וגם של זולתם, המסוגלים לאמפתיה ולכבוד הדדי, הדבקים ביעדים תוך כדי שהם נוטים להתגמש ולהיות יצירתיים. זהו אתגר לא פשוט, אבל אם נעמוד בו, או-אז חברתנו תהיה מוסרית וטובה יותר.

במילים פשוטות, פרשת השבוע מבהירה לנו שהביטוי “חָכְמַת-לֵב” הוא שילוב של שכל ורגש, תבונה ורגישות.

הפוליטיקאי, המנהל, המנהיג או המנכ”ל, המורה או האב לא צריך להיות גאון, יצירתי או מבריק. אלא בעיקר בעל “חָכְמַת-לֵב”: לב היודע להבחין בין טוב לרע, בין עיקר לטפל, בין ראוי ללא ראוי. מכאן ברור מדוע רק לאדם בעל לב חכם אפשר לתת (“על עיוור”) את כל הכסף שתרמו בני ישראל למשכן ולסמוך עליו שיידע לפעול ולהוציא ממנו כלים שיהיו מלאכת מחשבת.

ומכאן למסר חינוכי וחברתי נוסף: ערך החודש במערכת החינוך הינו הנתינה – רבים אוהבים לקבל מתנות, אבל יותר חשוב לתת מתנות. עד פרשת ויקהל עם ישראל רק מקבל מתנות ובכל זאת מתלונן בלי סוף: אחרי שרואה ניסים, מבקשים מים ובוכים, מבקשים אוכל ומואסים בו. והנה, כאן בפרשת ויקהל, הם נדרשים לתת ולתרום, לפעול ולעשות, וכמה יפה שהעשייה יוצרת תשוקה והתלהבות במשימה המשותפת. במילים פשוטות הנתינה תורמת לנותן. עשייה ותרומה, פעילות ואקטיביות עוזרות לנו, בונות אותנו. לכן כשאנו דורשים מתלמידינו עשייה, כשאנו מבקשים הירתמות ומחויבות, אנו מסייעים להם, אנו בונים אותם ואנו מעשירים את ארגז הכלים העצמי שלהם.

ולסיום, ומבלי להיכנס למחלוקות, הפרשה מתארת את בניית המשכן, אך נפתחת באיסור עבודה בשבת. ההצמדה הזו רומזת כנראה שאין משמעות ליום השבת ללא ששת ימי המעשה. האל מצווה מלאכה בששת הימים באותה נשימה שבה הוא אוסר מלאכה בשבת. הקב”ה נותן הרבה מקום למצוות ה”עשה” של עיסוק בעשייה משמעותית – בניית המשכן – וגם למצוות ה”אל תעשה” – איסור מלאכה בשבת.

לסיכום, חברות וחברים, הבה נזכור כי החוכמה הינה חשובה, ההליכה עם הלב הכרחית. אבל רק שילוב של שניהם – “חָכְמַת-לֵב”, האינטליגנציה הרגשית – יוביל אותנו לפעול בדרך הנכונה מתוך התחשבות באחר, מתוך התרחקות מהרע ומתוך התאמה למצבים משתנים ועוד.

בנוסף, אדם יבחר את דרכו ואת חייו, ואולם העבודה חשובה מאוד. והרמב”ם אף קבע בהלכות תלמוד תורה פ”ג, הלכה י': “כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה… הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו”.