בפרשת השבוע מתחיל תיאור המשכן שאותו מצווים ישראל לבנות לאחר קבלת התורה. התורה עצמה אמורה להיות בתוך המשכן, וכך אמורים לשאתה. והנה, יש משכן פיזי לתורה של אלוהינו הנשגב והמופשט. מפתיע, כי האלוהים צריך להיות בתוך לבו של אדם. הרי ה' עצמו אומר בראשית תיאור מלאכת המשכן: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".
אלא מאי, מטרת המשכן היא לקרב בין האל לברואיו. המרחק בין שמיים לארץ יוצר ריחוק בין האדם ובין האלוהים. הריחוק הפיזי וחוסר היכולת לחוות את קיומו של האלוהים עלול היה ליצור (במיוחד בתקופה של עמים עובדי אלילים ופסלים) גם ריחוק רגשי. ואיך מצמצמים ריחוק? באמצעות המשכן שבו ישכון כבודו של האל, קרוב מאוד לעם ישראל. המשכן אינו מיועד למִשכנו – ל"מגוריו" של הקדוש ברוך – הוא מעין "שגרירות" של הקדוש ברוך, הוא על פני הארץ, למען בני האדם.
אייל חסאן. צילום: אורי קריספין
עצם התחושה שהאל נמצא בתוך מחנה בני ישראל אמורה לייצר את הקשר הרגשי ביניהם ולשמר אותו. ומה ניתן ללמוד מכך? הנוכחות והקרבה הפיזית הן המפתח לכל קשר משמעותי. לא רק לקשר שבין אדם לאלוהיו, אלא גם לקשר שבין מורה לתלמידיו, בין מנהל לעובדיו, בין הורים לילדים וגם בין חברים.
נוכחות משמעותית ולא ריחוק פיזי היא הבסיס לקשר אמיתי. בניית המשכן שיהיה מקום קבוע לכבוד האל בתוך העם מבהירה לנו מסקנה פשוטה, ולפיה כל אחד מאיתנו – בבית ובעבודה – צריך לזכור שכדי לקיים קשר איכותי יש צורך בנוכחות קבועה ומשמעותית – אי אפשר לגדל כראוי "ילדי מפתח" שמתקשרים עמם בווטסאפ ולצפות ליחסים משמעותיים עמם.
תיאור בניית המשכן, ארוך ולעתים מייגע. אהבתי לקרוא את פירושו של הרב עילאי עופרן, רבה של קבוצת יבנה, שמסביר שהתיאור דומה לתיאור בניית בית על ידי זוג צעיר. כשנצטווה משה על הבנייה, הוא מצווה קודם על בניית הכלים ואחר כך על בניית המשכן עצמו. אך כשהוא מקים את המשכן הוא קודם בונה את המשכן ורק אחר כך מכניס את הכלים. כך בונים בית – קודם בונים את המסגרת ורק אחר כך ממלאים אותו בתוכן. לא קונים ספה ופינת אוכל לפני שקירות הבית עומדים. עם זאת, בית יכול להפוך להיות משכן ראוי רק אם בשלב התכנון הפנים קודם לחוץ, רק אם עוד בטרם נבנו הקירות כבר היה התוכן הרוחני של הבית ברור ומתוכנן לפרטי פרטים. אם נקפיד להשקיע בפנים ולא רק בחוץ, נבנה בתים איכותיים וחברה טובה יותר.
ומכאן לבקשה לתרומה עבור המשכן – התורה מצווה "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו". יש לשים לב, ההתנדבות איננה ציווי כי אם פנייה אל הלב. ברשותכם שלוש תובנות בסוגיה זו:
האחת, החיבור בין הנדבה ללב הוא שמעניק לתרומה אישור כניסה. בלעדיו אין תכלית למשכן שנבנה, שכן רק הוא הופך אותו למעשה נדיבות איכותי. ללא תועלת אישית. לא פעם נתקלים בנדבנים בעלי אינטרס (פרסום, רווח וכו'…), אבל כשיש רווח חיצוני, זו לא נדיבות ולא נדבה. הנה כי כן, הפרשה מלמדת כמה חשוב שהנדבה צריכה להיות מהלב, נקייה ואיכותית.
השנייה, ההתנדבות. לא אחת אנו רואים בעיניים נוצצות את בני הנוער הנפלאים שלנו וגם את המבוגרים מתנדבים. בשבוע שעבר, ולא רק, יצאתי עם שכבת ג' להעניק שתיל, ברכה ושיר לעשרות המטופלים הקשישים במרכז הטיפולי שברחוב הטייסים. הפעילות שלנו מילאה אותם התרגשות ודמעות, אבל משהו נוסף צד את עינינו: המתנדבים של ארגון "רוטרי" – אריה סולומון, אירית חן, זהבה ועוד. מתנדבים אלו ואחרים מעניקים ויעניקו לחברה שלנו חוסן ערכי שכל כך חשוב לכולנו. כולם עושים זאת מכל הלב. וכמו בבניית המשכן, הפנייה היא אל הלב, והמסע מתחיל מהלב. הדבר לא מובן מאליו כלל וכלל, וכולנו צריכים ללמוד מגילויי התנדבות אלו.
השלישית – כולם תורמים. אם ברצוננו ליצור חברה בת קיימא, עלינו לפנות ל"מודל המשכן", שבו יירתם כלל הציבור לכינונו של הבית המשותף, מתוך התגייסות ואמונה באידיאל המשותף, ולכן כל המצדדים למשל באי התגייסות לצבא או לשירות הלאומי לא נוהגים על פי "מודל המשכן".
ובכל הפרשה הנהדרת הזו יש אזהרה – קדושת המקום (המשכן, המקדש, ירושלים, ארץ ישראל) קשורה במעשים שלנו. ירמיה הנביא ושאר הנביאים הזהירו כי אם נתנהג באופן לא מוסרי, לא נהיה פה. שנאת חינם, שפיכות דמים, ניאוף, פגיעה בחלשים ועוד התנהגויות שליליות על האדמה הזו – מסלקות אותנו מפה, אסור לשכוח זאת!
לסיכום, פרשת תרומה ובניית המשכן מגדירה לנו מהי נדבה אמיתית ומהי התנדבות איכותית, כמה חשוב להיות נוכחים ולא נפקדים בכל קשר משמעותי, עד כמה החיבור בין המעשה ללב קובע את איכות החיים ואת משמעותם.
הכותב הוא מנהל בית הספר בית יחזקאל, מרצה לתנ"ך ויו"ר הסתדרות המורים מרחב אשקלון
