יעקב כבר 17 שנה במצרים, בניו מסודרים בארץ גושן, הוא חש שימיו קרבים למות ומבקש מיוסף להביא את שני נכדיו, בני יוסף, אליו. יעקב הנרגש מעניק ברכות לבני יוסף, אבל הוא עושה איקס (משכל ידיו) ומניח את הימנית האיכותית על ראש הקטן ודווקא את השמאלית, הפחות נחשבת, על ראש הבכור.
יוסף הנדהם מנסה להזיז לו את הידיים ואומר לו: “כי זה הבכור, שים ימינך על ראשו”, ויעקב מסרב, ורומז שהוא יודע את העתיד – שאפרים יהיה איכותי מאחיו הבכור. לא פעם בפרשות השבוע שלנו סיפרנו על קנאה ושנאה בין אחים, והנה כאן מנשה “שנדחק הצידה” אוהב את אחיו ולא מקנא בו (לא מובן מאליו).
אייל חסאן. צילום: אורי קריספין
אני מבקש להתמקד כרגע ביעקב אבינו: רוחו ומנהיגותו הנפלאה של יעקב והעדפת צעיר על בכור הופיעו בפרשות הקודמות כאשר יהודה בנו הרביעי הועדף (בצדק) כמנהיג על פני ראובן הבכור. ראיית העתיד הזו של יעקב מדהימה.
מפקד חיל האוויר לשעבר האלוף אמיר אשל משתמש בדוגמה זו להתוויית חלק מעקרונות המנהיגות: “ליכולת לבחור אנשים מתאימים, להציבם בתפקידים הנכונים, משמעות מכרעת להצלחת ארגונים, צבאות, חברות וכיוצא בזאת. זהו מבחן עליון למנהיג הנדרש לזהות את פוטנציאל התכונות והיכולות של אדם בטרם הוא מטיל אותו לעשייה בתפקיד או בסביבה שלא התנסה בם. סוגיה זו נכונה שבעתיים כאשר נדרש יורש העתיד להנהיג בעצמו”.
יעקב אבינו מיישם את עקרון היסוד של המנהיגות – בחירה איכותית. יעקב מעדיף איכות על פני בכירות: “וישם את אפרים לפני מנשה”, והאלוף אשל הוסיף, “בחיל האוויר שלנו אנו נוהגים בדיוק כך. עקב מאפייני פעילות ייחודיים לא נדיר לראות טייס בדרגת סרן מפקד בטיסה על טייס בדרגת סגן אלוף. ביצוע המשימה מחייב להעדיף את המתאים והאיכותי מקצועית אף שהוא זוטר בדרגתו".
ולא רק בחיל האוויר. לא פעם מש”ק במודיעין מפקד על קצינים כי האיכות והמקצועיות באים לפני הדרגות. האיכות היא בכירה, ובחירה היא העיקר, היא המפתח להצלחת מבצע, פרויקט או ארגון. לפיכך פרשת השבוע מלמדת אותנו שבכל מצב נדרוש ונקדש איכות! איכות תוביל למצוינות, והיא תגיע רק כשיש אנשים איכותיים במערכת.
ומכאן לביקורת קלה על יעקב: בפרשה זו יעקב מברך את בניו, מכתיר את בנו יהודה כמנהיג האמיתי, משבח בנים נוספים ובשלושה בנים נוזף.
לטעמי, פה טעה יעקב אבינו ומיד נסביר למה:
יעקב, שלא שמענו אותו אומר מילה לראובן בכורו ששכב עם בלהה פילגשו, ושנכשל באתגרי המנהיגות פעם אחר פעם, נוזף בו מול אחיו: “פַּחַז כַּמַּיִם” ו”חִלַּלְתָּ יְצוּעִי!" יעקב מכריז: בכורי ראובן לא ראוי לבכורה. נקודה!
יעקב, ששתק כאשר רצחו שמעון ולוי יושבי עיר שלמה במרמה ואף התעללו בבהמות, אינו חוסך שבטו עתה מהם. הוא מכריז: אני בוש בכם “בסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי”. אינני רוצה גם בעתיד להיות חלק מחבורת האלימים הזאת. וזאת למה? כי “כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם”.
מצד אחד, האשמה חמורה, אין דין וחשבון נוקב מזה, אבל למה בזמן אמת שתק יעקב? למה לא ניסה להוכיחם קשות אז? למה לא אמר לבניו דברים אלו כשעוד היה אפשר לתקן? מדוע הוא חיכה עד לרגע הפרֵדה? הרי ידוע “חוסך שבטו – שונא בנו“.
האם חשש יעקב שבשעת כעס איש לא יקשיב לדבריו? אני לא מקבל זאת.
האם ביקש להימנע מעימות חזיתי עם בניו? ייתכן.
בניו לא למדו בזמן את השיעור הזה, אבל אנחנו כן! ביקורת לטוב ולרע צריכה להיאמר בזמן אמת כדי לתת הזדמנות לתיקון.
אבל בואו נתמקד בגדולתו של יעקב: לכאורה יעקב לא מגלה כאן פוליטיקלי קורקט. ראובן, שמעון ולוי “מבורכים” במילים קשות. האם אלו הדברים האחרונים שצריך אב לומר לבניו לפני מותו?! בעניין זה הרב שלמה וולבה קובע שההצבעה המדויקת הזו על מידותיו של כל אחד היא הברכה הכי גדולה שאפשר לתת למישהו: “מה שגילה לו אביו את מידתו הרעה שממנה הוא צריך להיזהר – זה נקרא ברכה… זה יכול להעמיד אותו על הרגליים לכל חייו". במילים פשוטות זהו “טיפ לחיים”, וסיון רהב מאיר הנהדרת מחרה ומחזיקה אחריו וקובעת שיעקב בעצם מסביר לכל אחד מילדיו את שורשי נשמתו ואופיו – מגרעות ויתרונות, במה להשקיע וממה להיזהר. ללא ספק, תובנות חינוכיות נפלאות.
ולסיום, מסר נוסף על חינוך, חיבורים על קבלת האחר ועוד: ברכת הבנים בעם ישראל הינה “ישימך אלוקים כאפרים ומנשה”. הבה נתהה מדוע בחר יעקב להעניק את “הברכה בה"א הידיעה” דווקא לשני נכדים שבקושי הכיר, שחיו בתרבות מצרית השונה מאווירת בית אבא ובוודאי נראו כמו מצרים? מדוע לתעדף שני ילדים שאימם מראשי התרבות המצרית? האם זהו המודלינג?
ראשית – יעקב שמח שאפרים ומנשה התחנכו ברוחו שלו ולא הושפעו מתרבות מצרים. למרות הניתוק מבית יעקב בסביבה הזרה, ועל אף העובדה שאפילו אמם הייתה בתו של אחד מראשי החברה המצרית – הצליחו מנשה ואפרים ללכת בדרכי אביהם, והמסר הזה בוודאי חלחל ליהודים באלפי שנות גלות.
ושנית – הברכה הזו כולה תיקון חינוכי – אני הסב מקבל בנים חדשים של המשפחה אפילו שהם שונים מבניי, אני מלמד את בניי שצריך לקבל ולהוסיף ולא לבצע הדרות. יעקב, לטעמי, מלמד אותנו לקבל את השונה, את האחר, החרדי והחילוני, הימני והשמאלני, הלהט”ב ועוד.
קבלת השונה אסור שתהיה קושי, כי אם אתגר והזדמנות, כדברי כבוד הנשיא ריבלין: “הפסיפס הישראלי המתהווה איננו גזרה – אלא הזדמנות אדירה. הוא טומן בחובו עושר תרבותי, השראה, אנושיות ורגישות. אסור שהסדר הישראלי החדש ידחף אותנו להיבדלות והיפרדות”.
חברות וחברים, בסיומו של חומש בראשית נלמד כמה חשובה איכות, כמה חשוב לבחור אנשים ומנהיגים איכותיים, כמה תזמון הביקורת לזמן האירוע הכרחי, כמה נחוץ להעיר גם לילדינו האהובים כשהם טועים, וכמה עוצמה יש בקבלת האחר!
