יעקב מגיע לארץ כנען, לאחר המפגש הטעון עם אחיו ולאחר שנים רבות במחיצת לבן הרמאי, עשיר בעל משפחה מפוארת לקראת המנוחה והנחלה.
אך לא כך קורה – זרעי הפורענות של הפרשה הקודמת, שבה מתעדפים אח זה על אחר, מתפרצים במלוא כוחם ההרסני. יעקב אהב את יוסף יותר מכל בניו — "כי בן זקונים הוא לו". הרגש הזה אולי בלתי נשלט, אבל יעקב בוחר לבטא את רגש אהבתו בצורה לא אחראית ומנקרת עיניים כאשר עושה לו "כתונת פסים" מיוחדת במינה.
זו הייתה טעות. טעות קשה.
אייל חסאן. צילום: אורי קריספין
והאחים מקנאים ב"ילד של אבא" ושונאים ובהמשך כמעט גורמים למותו, והוא נזרק כעבד למצרים. האחים יכלו לכעוס על אביהם, לחבב פחות את יוסף, אבל הם בוחרים לשנוא אותו ובהמשך "ויתנכלו אותו להמיתו" — אפילו להרוג אותו. למה?
שימו לב בחיים שהבחירה לכעוס או להיעלב או חלילה לשנוא בידיים שלנו. וכולם כאן בוחרים בטעויות: יעקב בוחר להעדיף את יוסף באופן גלוי וחד, יוסף "הילד של אבא" בוחר לנצל את העדפת אביו ולהתנשא עליהם, והאחים בוחרים לשנוא אותו ואפילו לנסות להרגו. כמה חשובה יכולת הבחירה, כולנו חייבים ללמוד מכך, הכול בידיים שלנו!
ויעקב ממשיך לטעות: האחים השונאים את יוסף לא יכולים אפילו לדבר עמו: "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי־אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל־אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם". הדעת נותנת שיעקב ידע, אבל ככל הנראה עבר על שתיקת האחים בשתיקה משלו. גם זוהי טעות. לעיתים רבים מעדיפים "לקנות שקט" בהווה, אבל לא תמיד לבחור בשתיקה ובהתעלמות מהבעיה זה דבר טוב. נוכח יחס עוין ראוי לפעול לתיקון המעוות: יוסף — חובה להדריך אותו לנהוג אחרת; האחים — יש לעצור את סחף האיבה הגדולה. שתיקת יעקב גרמה לביטויי השנאה להידרדר להתנכלות קיצונית.
כמה עצוב שסיפורי יעקב שהחלו באהבה גדולה לרחל התגלגלו לרגשות כעס ושנאה.
ואחרי שהבהרנו כמה יכולת הבחירה חשובה, כמה שתיקה והבלגה אולי מרוויחה זמן אבל מסוכנת, נעבור לקנאה — קנאה מובילה לשנאה. ושנאה הובילה את האחים עד שערי גיהינום. "קשה כשאול קנאה" — קנאה זה סוג של מוות. אבל היא נובעת מתוכנו, ניתנת לשליטה וחובה למגרה. המשימה לשלוט בקנאה לא קלה — יוסף לא קל עם אחיו: הוא קטן מהם, מלשין להורים כנגדם, מתנשא עליהם ומציק להם. התמונה הזו מוכרת כמעט בכל בית, אבל כולנו צריכים למנוע מצבים שיובילו לקנאה, וגם אם הרגש פורץ, בכוחנו לבחור למגר אותו.
עצוב לראות איך רוב המשפחות שייסדו את העם שלנו מסובכות. לאן נעלמת אחוות האחים? מדוע האהבה של הורים לילדיהם מאופיינת באפליה? התנ"ך בא ללמד אותנו מטעויות אלו, לחנך אותנו שיש צורך להשקיע בתשתית המשפחתית. קנאה בין אחים היא תופעה נפוצה, וההדחקה שלה במקרה הטוב או הניסיון של ההורים לתעדף אח זה על אחר, כמו שעושה יעקב וטועה, רק מסכנת את המשפחה.
במילים פשוטות: אל תהיה בטוח שאם יש לך ילדים הם בהכרח יאהבו אחד את השני. עליך לפעול לקרב ביניהם. זכור שאם תשווה ביניהם, אם תזרע בין ילדיך קנאה, היא מסוכנת והרסנית. אם אתה מחנך — אל תשווה בין תלמידים. אל תאמר, "יוני תהיה כמו רונן!" אם אתה מנהל בעבודה — דאג ליחסי צוות טובים ללא רגשי קנאה וכו'.
ומכאן לעלייתו של יוסף לתפקיד משנה למלך מצרים.
יוסף, שנזרק לבור, הגיע כעבד לבית השר המצרי פוטיפר. שם עלה לגדולה. ואז אשת פוטיפר ניסתה לפתותו יום—יום. יוסף שלט ביצרו, הפגין לויאלות לאדונו ולאלוקים ועמד בניסיון. המדרש מספר כי באותה שעה שניסתה לפתותו עלה דיוקנו של אביו בראשו ולכן סירב.
יוסף, שנמצא זמן רב במצרים, למד את השפה והאורחות המצריות, אבל נשאר "ילד של אבא" (הפעם לטובה) והבין כי הבחירה היא בין "להיות מצרי", להיכנע ליצר ולאשת פוטיפר, או לזכור מאיפה בא ולאן הוא הולך. יוסף בחר ב"אבא" ושלט ביצרו.
יוסף, כמו בשיר של מוקי, היה "ילד של אבא", וקורותיו ממש דומים לקורות אביו. שניהם נולדו לעקרות (יש האומרים מהולים), שניהם נשנאו על ידי אחים, שניהם עלו לגדולה בחו"ל, נישאו בחו"ל ומתו בחו"ל ועוד.
חכמים אומרים: לפני שאדם עולה לגדולה הקב"ה מעמיד אותו בניסיון גדול, והניסיון עם אשת פוטיפר היה ניסיון גדול שבעקבותיו מיד נענש ונזרק לכלא, אבל בהמשך עלה לגדולה והגיע הכי קרוב למלכות.
הנה כי כן, הבה נבין כי יכולת הבחירה שלנו קריטית לעיתים. בואו נזכור שמשפחה לא בוחרים, אבל כן בוחרים איך לנהל אותה ורצוי לנהל אותה במינימום טעויות, במקסימום שוויון וללא הצפת רגשי קנאה מיותרים.
והכי חשוב, כל אדם צריך להיות תמיד "מאענטש", לשלוט ביצרו ובתאוותיו, מה שיסייע לו בטווח הארוך.
שבת שלום!
