שבת שובה, שהשנה קוראים בה את פרשת וילך (ולעתים את פרשת האזינו), השנה חדשה והלב והמוח שלנו צריכים כוחות התחדשות, ושיבה שהיא תיקון. השיבה היא היכולת להתגבר על הכישלון. כך אכן מוגדר העוון: “כי כשלת בעוונך”. ולכן המסר בימים אלו ובכלל הוא “שובה ישראל עד ד’ אלקיך”.
ומכאן לפרשה עצמה. פרשת וילך עוסקת בתהליך הפרידה של משה מתפקידו. בכל פרידה קיים ממד פסיכולוגי ונפשי ולעתים טראומטי – הפרידה מתפקיד, מהשפעה ומסמכות לא פשוטה, ואיתם בדרך כלל משבר של אובדן וחיסרון.
אייל חסאן. צילום: אורי קריספין
משה רבנו הגדול מכולם נאלץ לפנות את הבמה ולהיפרד, לא רק ממנהיגותו והשפעתו, אלא גם מחלומו להיכנס לארץ ישראל. מדובר בתהליך לא פשוט, ומשה מהווה מודל ל”איך נפרדים”.
הרב סולבייצ'יק סבור שיש לעבד את המשבר והחוויה של הפרידה אל עבר המשמעות. ואיך? לגישתו, אין לחפש סיבות לפרידה, אין לשקוע בדיכאון, אלא רק לתעל עצמך לעבר משמעות וייעוד.
ומשה רבנו הוא בשר ודם העובר תהליך פרידה קשה ולא פשוט ומשמש דוגמה ליישום המשמעות. הוא איננו מחפש את הסיבות לאובדן הכניסה לארץ ולאובדן המנהיגות והעברתה לעוזרו. הוא מעט מיואש, לא בגלל הפרידה או התפקיד, אלא מהעם, אך הוא איננו שוקע בדיכאון, אלא נחרץ להעביר את התפקיד ליהושע, וכך הוא נפרד מהעולם ונשאר לנצח בבמת ההיסטוריה.
משה רבנו מצווה את יהושע ומוסיף: “וְאָנכִי אֶהְיֶה עִמךְ”. בואו נתעכב ונשאל: הכיצד יהיה משה רבנו, לאחר מותו, עם יהושע בן נון כשייכנס לארץ ?! ברור שהכוונה שרוחו ומנהיגותו יהיו עם יהושע. אבל לא ייתכן שיהושע בן נון לא יזכור את משה רבנו, מעשיו וגדולתו! האם צריך להזכיר ליהושע ש”ייקח את משה איתו”? ואולי טבע האדם, טבע המנהיג, לשכוח את קודמו (במקרה הטוב) או אפילו לגמד אותו (במקרה הרע).
רש”י קובע אחרת. לא משה רבנו הוא הדובר כאן, אלא השכינה, כהמשך מה שנאמר בפסוקים הקודמים, “וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל משֶׁה”. אמנם משה רבנו הוא משמיע הציווי ליהושע בן נון, אבל הדברים אינם שלו, אלא של ה’. לפיכך המשמעות של הביטוי “ואנכי אהיה עמך” אינה שמשה רבנו יהיה עם יהושע בן נון, אלא שה’ יהיה איתו.
משה לא עסוק במר גורלו. ברגע כה מכריע לעם הוא מעביר את השרביט ליהושע שייכנס לנעליים ענקיות, ורוחו משל משה וגם של האל יהיו עמו כדי שיצליח. אבל משה כמו כל אדם חושש ומיואש. ממי? מהעם. הוא יודע שהעם יחטא – “כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי־הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן־הַדֶּרֶךְ”. משה עומד לסיים את חייו ואת תפקידו ההיסטורי, והוא מעביר את הסמכות והאחריות ליהושע במעמד פומבי ואף לפני האל. האל, הוא ויהושע יודעים שהעם הזה לעולם ייטוש את אלוהיו, והאל יסתיר את פניו ויענישם, והם יסבלו ויחזרו בתשובה וחוזר חלילה. עצוב וקודר!
אם טבע האדם בכלל והישראלי בפרט כה שלילי, מה התועלת שבאזהרה של משה? מדוע מצווה העם על כתיבת השירה ולימודה? לכאורה סתירה, שכן התורה שלנו דוגלת בבחירה חופשית. המסר תוכחתי-חינוכי, ובעצם כאן לפני מותו משה ממציא את רעיון הנבואה שהביא לנו את תוכחת המוסר החינוכית.
ורעיון הסליחה ביום הכיפורים הינו ענקי – בני האדם חוטאים, אבל הם גם יכולים לתקן ולשנות בעצמם את המציאות העגומה. כי מי שיכול לקלקל, בכוחו לתקן, זו התקווה הגדולה לקראת יום כיפור ובכלל. האל לא חפץ במותם של הרשעים אפילו: “החפוץ אחפוץ מות רשע, נאום ה’? הלא בשובו מדרכיו – וחיה! יום הכיפורים בפתח. בואו נסלח, הבה נשתפר ונזכור כי העתיד אינו חסום בפנינו והשערים אינם ננעלים.
שבת שובה, השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, באה לומר לנו כי ידו של האל פשוטה לקבל שבים.
שבת שלום וגמר חתימה טובה!
הכותב הוא מנהל בית הספר בית יחזקאל, מרצה לתנ"ך ויו"ר הסתדרות המורים מרחב אשקלון
