הפרשה שלנו פותחת בחוק ריכוז הפולחן. החוק מצווה על טיהור הפולחן מן העבודה הזרה ולאחר מכן ריכוז הפולחן הלגיטימי לאלוהי ישראל במקום אחד ויחיד.
ספר שמות העניק היתר לעבוד את האל בכל מקום. התקופה שבה העם עבד את ה’ בכל מקום מוצגת בפרשה שלנו כתקופת אנרכיה דתית: “לא תַעֲשֹוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִֹים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו”. המסר התמידי ברור: בכל דבר בחיים, בבית ובבית הספר, בעבודה ובחברה, צריך סדר, צריך גבולות, צריך פיקוח, ולכן התורה דורשת להפסיק לעבוד את האל בכל מקום, אלא במקום אחד ויחיד – בית המקדש.
ומכאן, לסוגיית נביאי השקר. אלוהים מכין את בני ישראל למצבי פיתוי אפשריים, מצבים שבהם אנשים שונים ינסו להדיח אותם לעבודה זרה או יבטיחו להם הבטחות שווא.
נביאי שקר היו מאז וגם עתה. אנשים אשר מדברים בשם אלוהים בביטחון ובסמכותיות, ולפי הנאמר בפרשה הם גם עשויים להצליח לעשות אות ומופת להצדקת דבריהם. הם כריזמטיים, דבריהם מרשימים, הם בקיאים בדברי תורה, מבטיחים גאולה קרובה – אישית וגם עולמית – ואיך אפשר לעמוד כנגדם?!
אייל חסאן. צילום: אורי קריספין
לא מזמן קראתי שרב בעירנו קבע כי “בגלל קהילת הלהטבי”ם תהיה רעידת אדמה בעירנו”. אני לא נכנס לסוגיית הלהטבי”ם, מותר ולגיטימי להביע דעה נגד או בעד מצעד כזה או אחר, אבל הרב היקר שכח שאסור לו לדבר בשם האל, שלמרות בקיאותו בתורה ונחרצותו, אסור לו לנבא עתידות.
ההיסטוריה הנבואית מספרת לנו שכאשר ניצב ירמיהו הנביא כנגד נביאי השקר שבדורו ובראשם חנניה, הם דיברו באותו סגנון, השתמשו ברטוריקה דומה, והשומעים אכן נטו לכיוונם. מדוע להאמין לירמיהו שמבטיח שהגאולה רחוקה כאשר נביא השקר חנניה הבטיח גאולה קרובה “בעוד שנתיים ימים”?! נביאי שקר ומוליכי שולל אחרים תמיד פיתו את העם.
ומכאן ניגע בפיתוי. הפיתוי הוא בעיה תמידית, הוא משיכה לעשיית דבר שאנחנו חושקים בו מאוד אך יודעים שהוא רע או אסור. לפעמים הוא אסור כי הוא מוגדר כמנוגד למוסר, לדת או לחוק, ולפעמים הוא רע לנו מכיוון שיש לו מחיר כבד, בדרך כלל בטווח הארוך יותר. זה יכול להיות פיתוי לקחת הלוואה קשה כדי לקנות רכב מפואר, לאכול מזון טעים ולא בריא במחיר הבריאות שלנו ועוד.
הפסיכולוגית רבקה נאמן כותבת כי כוחו של הפיתוי עלינו ברור. המשיכה אל המרגש, המיידי, ולעתים עצם האיסור מעלה בנו לעתים את הריגוש שבסיכון והתעוזה שבחציית הקווים. הדבר בלט כבר בתחילת התורה כאשר חוה, שיכלה לאכול מכל העצים, נמשכה דווקא לעץ הדעת האסור.
ההתמודדות עם הפיתוי הופכת קשה יותר כאשר נכנסים לתמונה המפתים, גורמים מניפולטיביים שיודעים לפרוט על המיתרים הנכונים, כדי לפתות אותנו לטובת הרווח שלהם, והכוונה גם לפרסומות מגרות לסיגריות שמסוכנות, לנוכלים המשכנעים אנשים תמימים “להרוויח ובגדול” ועוד.
היכולת לוותר על ריגושים ולעמוד מול מפתים למען מטרה מופשטת או עתידית אינה מובנת מאליה כלל. היא דורשת יכולות ריסון ומעצורים. המעצורים כנגד הפיתוי יכולים להיות חיצוניים או פנימיים. הם יכולים להיות חיצוניים כמו החוק או ההלכה הדתית, המלווים לעתים גם בענישה, כפי שהפרשה מביאה, והם יכולים להיות פנימיים כמו ערכי מוסר, הימנעות מפגיעה באחר, יכולת שליטה בדחפים, שכל ישר ועוד.
מסרים אלו של ריסון, עצירת דחפים, שליטה ביצר ועוד חשובים כל העת – במשפחה, בבית הספר, בעבודה ועוד. הפרשה מלמדת אותנו להיזהר מהמפתים ואני הייתי מוסיף, אדם צריך להיזהר גם מעצמו. כן, עצמו – לבל יימשך לקל ולמענג, לבל יחטא ויפגע בחבריו.
ולסיום, השבוע חל ראש חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, ברשותכם אגע בהקשר לחודש זה בפרשתנו. בפרשה נאמר: “וְנָתַן־לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ”. מדוע הכפילות? למה פעמיים השורש רח"ם? הכוונה כאן הקב”ה תמיד נותן לך להיות בעל רחמים, ועל ידי כך הוא תמיד ירחם עליך, תרוחם אתה עצמך אצלו.
מידת הרחמים היא ניסיון ענק שהקב”ה נותן לאדם, היא עוד חסד גדול שעושה הקב”ה עם האדם, לסלול בפניו דרך להימלט מכל צרה ומצוקה, הנביא יחזקאל כבר קבע שהאל אינו חפץ במותם של הרשעים אפילו: ”החפוץ אחפוץ מות רשע? הלא בשובו מדרכיו וחיה”. הקב”ה אינו רוצה להעניש את האדם על חטאיו ולגרום לו לקשיים ולצער, ולכן כאשר נגזרת על האדם גזירה כלשהי, אחת הדרכים להינצל ממנה היא מידת הרחמים (והסליחה), ומוסיפים חז”ל: מי שנוהג לרחם ולוותר לזולת לפנים משורת הדין, משמיים ירחמו עליו לתת לו ולבני ביתו בריאות איתנה ושפע ברכה והצלחה.
לסיכום, אם נקפיד לשלוט על יצרינו, ניזהר מפיתויים מסוכנים, נזכור את המסר מפרשת השבוע הקודמת “לא על הלחם לבדו יחיה האדם”, נוכל להביא את עמנו ומדינתנו למקומות טובים הרבה יותר. בנוסף, עלינו לזכור תמיד כי מידת הרחמים היא מתנה שהאל נתן לנו, והנוהג בה מזכה את עצמו ואת משפחתו בברכות ובטוב.
חודש טוב ושבת שלום.
