פרשת דברים: על ריסון הכוח וההכרח לקיים חברה צודקת

פרשת השבוע פותחת את החומש האחרון, חומש דברים.

ספר דברים, הקרוי גם משנה תורה, הינו נאום סיכום של משה על כל 40 שנות הנדודים במדבר. משה רבנו, המנהיג הנדיר והנהדר שהצהיר על עצמו שהוא כבד פה וכבד לשון, נושא נאום תוכחתי ומוסרי כאחד. זהו חשבון הנפש של האומה כולה ולמשה לא מחמיץ שום תמונה מאלבום התמונות של המסע הזה.

והתמונות הן קשות, תמונות שכולן תוכחה על חטאי העם במהלך הנדודים. מנהיג תמיד חייב לשדר אופטימיות ותקווה ולא כעס ואווירת נכאים. מדוע משה לא מנסה לטפוח מעט על השכם? מדוע החזרה לחטאים ולמקומות החטא? מדוע דור הבנים שלא חטא נדרש לחזור לתמונות הקשות של הוריהם החוטאים? מדוע הסקירה הקשה הזו? הרי כל דור המדבר יומת ולא ייכנס לארץ. האם לא די במות הדור החוטא? האין מקום לקצת אופטימיות לפני הכניסה לארץ?

אייל חסאן. צילום: אורי קריספין

הרמב”ם בהלכות תשובה פב’ מסביר: “כשיחזור החוטא למקום החטא לא ישוב לחטאו”. לפיכך משה מזכיר בכוונה את החטאים כדי לחנך באמצעותם את העם שלא יחטא כאבותיו. למה הדבר דומה, למשל, אם בכיתה יש חמישה מאחרים, המורה נוזפת ומעירה כי העמידה בזמנים חשובה. למי? לאלו שהגיעו בזמן. ולמה? כדי לחנך את שאר הכיתה שלא יאחרו כחבריהם המאחרים.

מסכת גיטין (מ"ג עמוד ב’) משלימה את הרמב”ם ומוסיפה כי זיכרון החטא יתקן את דור הבנים וישמש חיסון לעתיד, שכן “אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם נכשל בהם”. במילים פשוטות, פרגון ושיתוף הצלחות הכרחי, אבל גם למידה מטעויות.

וככלל, ברור בגישה אימונית ובכלל שהכישלון הינו השיעור הטוב ביותר להצלחה, נכון שהלמידה האישית מהכישלון הינה דרך מצוינת להצלחה, אבל גם הלמידה מטעויות אחרים תורמת וחשובה.

נאומו התוכחתי של גדול מנהיגנו הוא גם נאום מוסרי מאוד.

משה מסביר באריכות כי כדי שנזכה בארץ המובטחת צריך בעיקר מערכת משפט צודקת. המטרה אינה רק הגעה לארץ המובטחת, אלא גם הקמת חברת מופת צודקת שהיסודות המקודשים ביותר בה הינם צדק ומוסר. חברה המבקשת לחיות בארץ ולדורות, בסיס קיומה הינו הצדק המשפטי השואף לצדק חברתי, וזהו המסר הראשון שמשה ביקש להדגיש בפני העם. לא קורבנות. לא תפילה. לא פולחן. משה דרש בתוקף שלכל אדם עשיר או עני, יתום ואלמנה, גר או גביר תהיה נגישות לצדק וגם לבירור הצדק.

דבריו של משה כה חדים, וכמה חבל שעם ישראל שכח מסרים אלו, והנביאים הקלסיים מחו כל העת שהמוסר קודם לפולחן: ישעיהו זעק (בהפטרת שבת ז"ו), “גם כי תרבו תפילה אינני שומע…. רחצו, הזכו, הסירו רוע מעלליכם…. שפטו יתום, ריבו אלמנה”, וכמוהו רוב נביאי בית ראשון. זה החזון שאותו טוו מייסדי המדינה. האם גם היום עמנו ומנהיגיו הולכים לאורו של חזון זה? האם כולנו פועלים למען חברה מוסרית וצודקת כל העת? הלוואי שהתשובה הייתה כן.

עוד עיקרון חשוב שמעלה משה ושעליו דיברתי לא מעט בעבר זהו הריסון או ההתרסנות. משה רבנו ידע כמה הכוח משחית, ולכן דורש בצורה מפורשת מהעם לרסן את הכוח הצבאי כשהם עוברים ליד אויבים ופוקד על העם: “אל תתגרו בם”. הריסון הצבאי יופיע בהמשך (בפרשת כי תצא), אבל יפה שמשה בתחילת נאומו יוצא נגד הכוחניות.

הדבר בולט במלחמה עם סיחון מלך האמורי. לאחר שלעם ישראל נאלץ להתאפק ולא להילחם עם אדום, עם עמון ועם מואב  האל פוקד להילחם בסיחון. והנה, דווקא עכשיו מחליט משה לשלוח משלחת שלום לסיחון מלך האמורי. איך זה קרה? מדוע משה מסרב לצו האל להילחם בסיחון ושולח במקום זאת משלחת שלום?

מדרשי חז”ל קובעים שמשה אכן סירב להילחם מבלי שימצה את האפשרות להגיע להסכמה עם סיחון ולעבור בארצו בשלום. חז”ל מבינים שמשה טען כנגד הצו להילחם בסיחון ועמד על חובתו להציע שלום. והקב”ה? הסכים עמו ובעצם משה בנה מודל צבאי שלפיו נלחמים רק אם אין ברירה. קוהלת קבע: עת מלחמה ועת שלום, ומשה הוסיף למעשה: לעולם טוב השלום מן המלחמה.

מדהים לראות כמה עוצמות נפש יש במנהיג משה, ששם נפשו בכפו למען העם, מסתכל עשרות דורות קדימה למען העם ומציב חזון וכוכב צפון ערכי, שהריסון הכרחי, שהצדק והמוסר הם נשמת אפה של החברה ושהשלום הוא העיקר.

למרות המרירות המעטה שבנאומו, ואף שהוא מאשים את העם בעונשו – “גם בי התאנף ה’ בגללכם, לאמור גם אתה לא תבוא שם” משה יודע ש”באין חזון ייפרע עם…” (משלי כ"ג י"ח) – ורואה רק את טובת העם לנגד עיניו.

אם כולנו, מחנכים והורים, נלמד ממשה כמה הכרחי לא לחזור אל ועל החטא, אם נקפיד לקיים חברה ערכית, מוסרית וצודקת, ואם נזכור כי הריסון מהכוח הכרחי, אם ניישם את דברי רבין (ומשה) – "עדיפים כאבי השלום מייסורי המלחמה” – נוכל להביא עצמנו מתיקון היחיד לתיקון עולם, שזו מטרת החינוך.

שבת שלום.

הכותב הוא מנהל בית הספר בית יחזקאל, מרצה לתנ"ך ויו"ר הסתדרות המורים מרחב אשקלון