פרשת מטות מסעי: על נקמה ונשיאה בנטל

המצווה האחרונה שנצטווה משה רבנו לפני שהוא מחזיר נשמתו לבוראה היא מצוות הנקמה במדיין. הנקמה היא דבר שהתורה לא מכוונת אליו כי התורה דרכיה דרכי נועם.

הקב”ה מצווה על משה לנקום רק במקרים מיוחדים מול עמים אכזריים, וזאת כדי שלא ישפילו אותנו ויפגעו בנו בעתיד וכדי להסיר את החושך שפוגע באורו הטוב של הקב”ה בעולם.

המדיינים הם בני אברהם מפילגשו קטורה, הם אלה שמכרו את יוסף למצרים, מצד שני, משה התחתן עם ציפורה בת יתרו כהן מדיין, שגם נתן עצות זהב למשה והשפיע על ההיסטוריה שלנו לא מעט (ואפילו אחת מפרשות השבוע החשובות ביותר נקראת על שמו).

המדיינים קרובים אלינו. בנותיהם בסביבה, בנותיהם מפתות, וזה מה שיצר את החטא הגדול ואת המגפה הגדולה בעקבות פולחן בעל פעור, שדנו בו בפרשה הקודמת. אבל כאן, משה מצווה לנקום במדיינים. כמה מוזר ואולי אירוני, משה – שרעייתו מדיינית – מצווה לנקום ולטבוח במדיינים, קצת לפני מותו. בהתאם להוראת משה, עם ישראל טובח בגברים משאיר את הנשים בחיים ובוזז הכול. את שלל הביזה הם מביאים בפני משה.

אייל חסאן. צילום: אורי קריספין

משה רבנו, האחד והיחיד, איש הרוח והמנהיג האולטימטיבי כועס על העם: השארתם בחיים את הנשים והילדים? למה?! הנשים הן הכי מסוכנות לנו, יפתו אותנו שוב. שכחתם את המגפה? והילדים? הילדים יגדלו להיות גיס חמישי! חסלו את הבנים הזכרים, הרגו את הנשים והנערות, רק את הילדות הקטנות תשאירו בחיים.

אינני אוהב את הנקרא כאן. מדוע משה המנהיג הנהדר מצווה כך? האם רק הנשים “המפתות” אשמות? ומדוע נוטלים את האחריות מהגברים “המתפתים”? הרי גם בארץ כנען, שמיד נגיע אליה, עלולות להיות נשים מפתות. איפה הדרישה לקבלת אחריות?

אבל דווקא בגלל הביקורת שיש לי על ההתנהלות בפרק הזה אני מוצא נקודת חיוב ענקית על היושר שבתיאור התנ"כי, על אי מתן ההנחות או עיגולי הפינות למנהיג, שמוכיח שהוא בשר ודם.

מה שמעיב הוא גם האירוניה שבתיאור החיילים שהורגים גברים ונשים ואחר כך מטהרים עצמם וכליהם. האם כך נטהרים מהרג נשים חפות מפשע? לא פשוט, אבל אסור לשפוט את ההתנהגות כאן בעיניים אקטואליות. צריך לזכור את כללי ההתנהגות אז. נכון, הביקורת על נקמה אכזרית זו לגיטימית אולי, אבל אז לא היו קודים אתיים. העמים הקדומים ראו את המלחמה כחלק מהמציאות, ולא הגבילו כלל את המותר והאסור במסגרתה. דווקא התנ”ך, בעיקר בפרשת “כי תצא”, מנסה לרסן את אובדן צלם האנוש המתרחש בעת מלחמה, ולכן אסור לשפוט את הנאמר רק בעיניים אקטואליות.

ומכאן לסיפור אחר ושונה. אחרי שעם ישראל השמיד את המדיינים, שמו לב בני ראובן וגד וחצי המנשה שהשטחים הכבושים הם שטחי מרעה מצוינים למקנה, ואז הם פונים למשה ומבקשים להישאר שם בעבר הירדן המזרחי. משה כועס מאוד. לטעמי, הוא ראה בהם משתמטים, והוא קוצף עליהם “הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה!?”

בבקשה שלהם אני רואה שתי בעיות: האחת אקטואלית: כולם נושאים בנטל. מהיכן עזות המצח הזו?!

כמה חבל לטעמי שמיעוט מאנשי הדת שוכח את משפט המחץ של משה: “הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?” כמה עצוב שהם מטיפים לאנשיהם לא להתגייס (במקרה הטוב) או מגנים את המתגייסים (במקרה הרע).

ויש גם היבט נוסף: הארץ לא נכבשה כולה, ואין שום סיבה לחלק כבר עכשיו את האדמות. מאיפה החוצפה הראשונית של בני גד, ראובן וחצי המנשה? איזה קבלן מקבל מראש את כל הכסף לפני סיום העבודה?

הם מתעשתים ועונים למשה: נבנה כאן גדרות וערים, והמקנה שלנו יישאר כאן עם נשינו וילדנו, ואנחנו נילחם אתכם עד שכל הארץ תהיה של בני ישראל. משה מסכים לפשרה ומוכיח כמה אחריות יש למנהיג כאשר מודיע זאת גם לאלעזר, ליהושע בן נון ולראשי השבטים, כי הוא כבר יודע שמותו קרוב וכל החלטה עליו להעביר לדור ההמשך.

ומכאן למסר הערכי-חינוכי: נביאי ישראל, החלוצים ומייסדי המדינה, תמיד ראו את הכלל לפני הפרט, לכן סיפורם של ראובן, גד ומנשה מרגיז. הבעיה לא רק בניסיון לחלץ את עצמם ללא פגע מהקרב העתידי בכיבוש הארץ, הבעיה היא קידוש האינדיבידואליזם. ה”אנחנו” חייב להיות יותר חזק מה”אני”. את זה הם לא הבינו, חבל!

משה לא מוותר להם. או אז הם מתעשתים.

ה”אנחנו” הוא החשוב והחזק הדרוש כדי להגיע אל הארץ המובטחת, וכשצריך לצלוח כל משבר האנחנו הינו החשוב.

הנה כי כן, סיום טוב לאירוע משברי שמלמד אותנו מהי נשיאה בנטל, מהי ערבות הדדית וכמה חשוב שכולנו נקפיד לראות את ה”אנחנו” ולא רק את ה”אני” בעבודה, במשפחה ובחיים בכלל. קידוש ה"אני" מסוכן.

ולבסוף הערך של החניות, העצירות והמנוחה: היעד של בני ישראל ברור: ארץ כנען הנכספת. בדרך כלל היעד הינו העיקר, והחניות נעשות לאגור כוחות. והנה הפרשה שלנו מקדשת גם את החניות ולא רק את המסע. התורה מפליאה בתיאור 42 החניות. לפי רש”י, החניה היא חלק מהמסע “מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע”. החניות במסע בני ישראל ובכל מסע החיים שלנו מאפשרות לעכל את החוויות, לנוח, לחשוב ולאגור כוחות לקראת המסע הבא. כשם שהשבת נותנת כוחות לקראת כל שבוע, כך חניה, עצירה, חופשה ומנוחה הכרחיים לכל ארגון, משפחה או אדם.

רבים מאיתנו מקדשים את המסע המטורף בעבודה ואיפה לא, ומפרשת השבוע חשוב שנלמד לקדש ולהעריך גם את החניות, העצירות והמנוחות שמאפשרות לעצור, לבחון, לראות אולי איפה טעינו, לעיתים אף לחשב מסלול מחדש ולהמשיך הלאה.

לסיכום, מפרשתנו זו חשוב שנלמד כי תמיד יש פיתויים ומכשולים הרובצים לפתחנו, אבל בכוחנו לעמוד בהם. ראוי שנבין מהי נשיאה בנטל וכמה קידוש ה“אני” מסוכן, ובלהט העבודה ומרוץ החיים נזכור כמה חשובות המנוחות והחופשות במסע החיים שלנו.

שבת שלום.

הכותב הוא מנהל בית הספר בית יחזקאל, מרצה לתנ"ך ויו"ר הסתדרות המורים מרחב אשקלון