מטרת החצוצרות שעל עשייתן צווה משה רבנו, ברורה ומפורשת, כנאמר בפרשתנו (במדבר י, א-ב): "וידבר ה‘ אל משה לאמור. עשה לך שתי חצוצרות כסף, והיו לך למקרא העדה, ולמסע את המחנות".
שתי מטרות שונות אלו: (א) "מקרא העדה" – שמשמש מעין ’אספת חברים‘ של המנהיגות ושל העם כולו, וריכוזם במקום אחד, (ב) "מסע המחנות" – שמשמש הכנה לפני יציאתם לדרך, באו לידי ביטוי בקולות השונים שבקעו מהחצוצרה. קול החצוצרה אשר מטרתו הייתה הקריאה לעדה ולנשיאים, וכן הקול שנשמע מן החצוצרה בזמן המועדים היה קול תקיעה, כנאמר (שם י, ג-יב): "ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה… ואם באחת יתקעו ונועדו הנשיאים… ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו.. וביום שמחתכם ומועדיכם וראשי חדשיכם תתקעו ולא תריעו".
לעומת זאת, הקול הנשמע מן החצוצרה בעת היציאה למסע, וכן לפני מלחמה היה דווקא קול התרועה בחצוצרה, כנאמר (שם): "ותקעתם תרועה ונסעו המחנות… וכי תבואו מלחמה בארצכם והרעותם בחצוצרות". (אמנם יש לשים לב, שאף־על־פי שבשני מצבים אלה נאמרה לשון תרועה, יש הבדל בין זמן המסע בו נאמרה גם לשון תקיעה וגם לשון תרועה -"ותקעתם תרועה", לזמן המלחמה שבו נאמרה רק לשון תרועה
– "והרעותם", כפי שיתברר הדבר בהמשך).
מה מסמלות אפוא התקיעה והתרועה, ומה משמעותם של השמעת קולות שונים אלו במצבים המשתנים, לא רק לדור המדבר אלא לכל הדורות כולם?
מבאר הרב הירש (ויקרא כג, כד): "משמעות תקע – להכניס דבר בכוח על מנת שיישאר שם דרך קבע, לנעוץ, לתחוב, לשקע , ומכאן גם תקיעת־כף – סמל להתחייבות. התוקע מוסר את כפו ומניחה דרך קבע בכף חברו, וכעין זה משמעות התקיעה האמורה כאן: התוקע בחצוצרה נופח בה אוויר בלא הרף וכך מוציא קול שאיננו פוסק, הרי זה קול של קריאה. תרועה משורש רעע, רוע– לשבור, המריע מוציא שברי קולות קצרים או ארוכים (תרועה, שברים), וכך משמיע קול שבור. הרי זה קול התרועה המזורזת והמוצאת, קול המסע".
הסבר – בחיינו שני מצבים. האחד – מצב בו יש קביעות ויציבות, ביטחון וודאות. והשני – מצב בו מופיעה טלטלה וישנו זעזוע, ספקיות ואי־ידיעתו של העתיד הלוטה בערפל.
במצבי הקביעות והיציבות, ככינוסם של ישראל ומנהיגיהם ובזמני המועדים, המבטאים את מצבי השגרה המספקים ביטחון וודאות, הושמע קול תקיעה אחת פשוטה ורציפה ללא הפסקות וללא עליות וירידות, קול המבטא קביעות ויציבות זו. לעומת זאת במצבים המשתנים, בהם העתיד לוט בערפל, והספק מקנן בלב, מפני ההליכה אל הבלתי נודע, בעת היציאה למסע וקל וחומר לפני יציאה למלחמה, הקול שבקע מן החצוצרה היה דווקא התרועה – רעועה ושבורה, תרועה המבטאת את הספק ביחס לעתיד הבלתי צפוי וההליכה אל הבלתי נודע. הנלמד מקולות החצוצרה השונים במצבים המשתנים הוא, שיש להבחין בין מצבי התקיעה שבחיינו, לבין מצבי התרועה שבהם, ולהתנהג בפועל על פי הבחנה זו. דהיינו, במצב של תרועה כגון בזמן מלחמה, יש להתנהג על פי הגיון שכלי ואמות מוסר המתאימות והנצרכים לעת מלחמה.
לעומת זאת במצב של תקיעה, כגון בזמן שגרה ובוודאי בעת שלום, עלינו להתנהג באופן המתאים למצבים אלו, וחלילה לבלבל ולערבב ביניהם, שאם לא כן, יתהפכו היוצרות והתוצאות החמורות לא תאחרנה לבוא, וכדבריו התמציתיים של שלמה המלך בספר קהלת (ג, א): "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים… עת מלחמה ועת שלום".
כל זאת, עד אשר תסתיימנה ה‘תרועות‘ הקשות אותן אנו עוברים במהלך ההיסטוריה, וישמע קולה של ה‘תקיעה‘ הגדולה של גאולתנו האחרונה והשלמה, כנאמר בפי נביאנו ובתפילותינו – "ביום ההוא יתקע בשופר גדול", "תקע בשופר גדול לחרותנו".
