פרשת השבוע עוסקת בעיקר בלוויים ומתארת את תפקידיהם השונים של משפחות שבט לוי. במסע במדבר בכל חניה התבצע פירוק זהיר של המשכן, והלוויים היו עסוקים כל העת בסבלות ובהובלת ריהוט לפי כללים מוקפדים.
עבודת הקודש אינה נתונה לבחירתו של הלוי. בין אם רצה ובין אם לאו, מחויב וכפוי הוא לעבודה זו. הרמב”ם, שכתב המון על זכות הבחירה, הוסיף שלכפייה זו ייעוד ותפקיד: להחדיר את מושג המשמעת באמונה.
השבוע הניחו שוב ח”כים חרדים את הדרישה לחוקק חוק פטור מגיוס לתלמידי ישיבה. אחד הטיעונים המקובלים של הציבור החרדי להצדקת הימנעות תלמידי הישיבות מצבא ועבודה היא שהם בני לוי של דורנו. וכמו בני לוי שעשו את עבודת המשכן, חיו על חשבון הציבור ולא התגייסו או יצאו לשוק העבודה, כך גם תלמידי הישיבות. מעבר לכך שמשה דרש מכל שאר השבטים לצאת למלחמה, “האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?” טיעון זה לא תואם את המציאות מכמה טעמים: האחד, עם כל הקושי שבלימוד תורה כל היום, בני לוי לא למדו תורה כל היום, אלא ביצעו עבודת כפיים קשה. והשני, עבודת הלוויים כללה סיכון נורא של מוות במקרה שייגעו באחד מכלי הקודש. סכנה זו הייתה יום-יומית יותר מזו של מי שיצא למלחמה.
אייל חסאן. צילום: אורי קריספין
ואם שני טיעונים אלו לא מספקים, נלך להצעתו של הרב יואל בנן נון, שפסק: “הייתי קורא לבני הישיבות הקדושות להתנדב למשימות של חילוץ והצלת חיים, בייחוד בשעת חירום, ובזה לזכות ולהתקרב למעלתם של בני לוי באמת”. במילים פשוטות, בקשת חלק מהח”כים החרדים לפטור גורף לכל תלמידי הישיבות בנימוק שהם-הם “בני לוי” לא מאוזנת לטענת רבים.
ומכאן לנזירות מול איזון ולצורך בהתרחקות מקיצוניות דתית. הנזיר בפרשה מבטא את אמונתו באל בהתרחקות משגרה אנושית: מראהו מיוחד (לא מסתפר), הוא מונע את עצמו מיין והנאות אחרות. התנזרות קרובה לריסון. הריסון הוא ערך חינוכי מעולה לדתיים וגם לאנשים (כמוני) שאינם דתיים: בריסון מגלים איפוק, כובשים תאוות ומאוויים, זונחים לא פעם את ה”בא לי” ומוותרים לעיתים למען הזולת והחברה. לפיכך הנזירות נראית חיובית. עם זה, כפי שתראו מיד, הנזירות אינה כה זכה ומופתית.
בלי להתייחס למניעי הנזיר וההתבלטות של מראהו התורה והגמרא דרשו ודורשות מן האדם לקחת חלק בכל תחומי החיים האנושיים הטבעיים והמקובלים: אכילה ושתייה, משפחה, קהילה ועבודה וכל היוצא באלה תוך ריסון והגבלה על חלק מהפעולות. במילים פשוטות, אין לסלק מעולם הפעילות האנושית שום תחום, מלבד העבודה הזרה. ראוי לרסן אכילה ושתייה, אך לא להתנזר מהן, לא ראוי להתנזר מחיי המשפחה או הקהילה, לא ראוי להתנזר מחיי המלאכה. ראוי לפעול ולהתרסן, לא ראוי להתנזר.
לא רק זאת, הפרשה מלמדת אותנו שכפי שיש סכנה בריחוק מן הקודש, גם קרבת יתר אל הקודש מסוכנת. אהרן נדרש לכסות את הקודש, ומי שייגע בקודש ימות. מכאן אפשר להסיק לא רק לעבודת הקודש אלא לאמונה בכלל: הִיבלעות בקודש ללא הבחנה עלולה להיות מקור סכנה, ולכן אמונה דתית – כן וכן; קיצוניות דתית – לא ולא!
ולסיום, הקנאה וסכנותיה. הפרשה מתארת כיצד בעולם התורה השוביניסטי ניסו לטפל בגבר החושד באשתו או קנאי לאשתו. הגבר, מספיק שיחשוד שאשתו בגדה בו, והאישה נקראת לתת את הדין בפני הכוהן ולפני האל. האישה (ההמומה אולי) מובאת לפני הכוהן, פורעים את שערה, רוקחים לעיניה שיקוי מ”מים קדושים” ומאיימים עליה שאם לא תודה כאן ועכשיו שזנתה, תקולל ותושקה בכפייה, “ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפל ירך”.
רש”י הענק חש אי-נוחות מן ההודאה שנסחטת מהחשודה בלחץ פיזי בלתי מתון: “מסיעין היו אותה ממקום למקום כדי ליגעה עד כי תיטרף דעתה ותודה”.
אין לי בעיה עם החובה להילחם בניאוף, אין לי בעיה עם “הפוליגרף” הקדום, שאמור לגלות מי זנתה ומי לא. אבל לצערנו יש אנשים רבים שאצלם הקנאה היא נטייה קבועה. אנשים כאלה יקנאו בכל בת זוג, אפילו אם היא תהיה נאמנה באופן מוחלט וללא רבב. ומדוע אישה כזו אמורה לסבול ולהיות מושפלת “בחסות” התורה?!
גבר שקנאי באופן כרוני וחולני עשוי לרצוח, כפי שאנו חווים לא פעם, ולכן הגמרא במסכת סוטה ה’ א’ לא מקבלת את “הזזתו של הגבר הצידה” וקובעת: “כשם שהמים בודקין אותה, כך המים בודקין אותו” – ללמדנו שגם הוא נושא באחריות.
ומוסיף הרב קוק, הופעתו של הקב”ה בעולם תלויה באמון בין בני זוג. כאשר האמון בין איש לאשתו נפגם, נמחק מן העולם שמו וגילויו של ה’. פרשת סוטה קשה לקריאה. המחשבה,שנשים נאלצו לעבור נוראות כאלה כדי לשמור על שלמות משפחתן מחרידה מנשוא. אבל גם החיים בתוך אש הקנאה המתמדת הם קשים, ולכן בתקופת המקרא נבחרה פשרה זו שעיקרה: אם אינך מאמין באשתך, עבור עמה את הטקס המבזה או התגבר על הקנאה, למד להאמין באשתך ועבוד על עצמך ועל שלום הבית שלך. כי בסוף כמעט הכול בידיים שלך!
הנה כי כן, עלינו לשאוף לנשיאה בנטל של כולם, ראוי לכבד כל אחת ואחד, אבל לדעת להתרחק מקיצונים ומקיצוניות, עלינו להבין כי הקנאה הקיצונית הרסנית, חשוב להימנע משיימינג ברשת או בכל מקום, ויש לשאוף לדרך המלך הכוללת ריסון ולא התנזרות.
אייל חסאן, מנהל בית הספר בית יחזקאל, מרצה לתנ"ך ויו"ר הסתדרות המורים מרחב אשקלון
