70 שמות לה לעיר הקודש, כמובא במדרש במקומות שונים (במדבר רבה י”ד, י”ב; מדרש הגדול בראשית מ”ו, ח’), ושניים מרכזיים מהם הם “ציון” ו”ירושלים”. מה מבטא השם “ציון”? מה מבטא השם “ירושלים”? מה ההבדל ביניהם? ומדוע נזקקים אנו לשניהם?
מבאר הרב קוק (מאמרי הראי”ה עמ’ 339-333): “מאז מראשית תולדותינו התבלט שֵם ‘ציון’ אצל ההבטאה של מלכותנו, כוחנו העולמי… התכונה החלוצית של בניין האומה ותחייתה בארצה כובשת לה את דרכה בחיים… כוח כביר ורב-טוב צפון גם התחייה החילונית שלנו הדוגלת בשם ‘ציון’… (לעומת זאת) ‘ירושלים’ מבטאת בהבלטתה את המטרה של קדושתנו מצד עצמה בתור המגמה היותר גבוהה… במקום של בית המקדש, בית תפילה העתיד של כל העמים, המקום שבו ישבו הסנהדריה הגדולה, אשר ממנה יצאה ותצא תורה לכל ישראל”.
הרב ערן טמיר
הסבר: שני הממדים המרכזיים המבטאים את מהותו של עם ישראל ואת תפקידו ההיסטורי בעולם הם הקדושה האלוקית והממלכתיות הלאומית. הקדושה האלוקית מיוחדת לישראל, ואילו הממלכתיות הלאומית דומה בחיצוניותה ללאומיותם של אומות העולם. שני ממדים אלו צריכים להופיע בישראל, לא כאחד ליד השני ללא קשר ביניהם, אלא כאחד בתוך השני, דהיינו כשהקדושה האלוקית מהווה את התוכן הפנימי המתגלה דרך הלאומיות החומרית המעשית.
מובן הדבר שעל מנת שעם ישראל יגלה את שני הממדים הללו ולא רק אחד מהם ויופיע עם שניהם ביחס הנכון ביניהם חייב להיות מקום גאוגרפי בעולם שתכונתו וסגולתו הרוחנית מתאימה למהות הישראלית הכפולה הזו ולמימושה והגשמתה בפועל. המקום אשר ברא ה’ עם שתי התכונות הרוחניות הללו הוא עיר הקודש הנקראת “ירושלים” ו”ציון”.
הכינוי “ירושלים” מבטא את ממד הקדושה שבישראל, היוצא אל הפועל בבית המקדש ובעבודות הקודש הנעשות בו, ואילו הכינוי “ציון” מבטא את ממד הלאומיות שבישראל, היוצא אל הפועל בהקמת מלכות ומדינה, שמרכזה ובירתה ציון. היחס ביניהם הוא ש”ירושלים” היא הממד הרוחני הפנימי, ואילו “ציון” היא הכלי החומרי החיצוני שדרכו מתגלה רוחניות פנימית זו.
אף על פי שמבחינה מהותית תוכנית (מלשון תוכן) המקדש הירושלמי והמלכות הציונית הם שני חלקים המרכיבים שלם אחד הכלול משניהם יחדיו, סדר ההופעה המעשית ההיסטורית של האידיאל הציוני והאידיאל הירושלמי במציאות הוא כסדר ההופעה של החול והקודש, האמצעי והתוכן, הקליפה והפרי, דהיינו שהמלכות המדינית החומרית של ישראל הנקראת “ציונות חילונית” תופיע בשלב הראשון באופן עצמאי ללא מקדש, ללא “ירושלים”, דהיינו ללא הערכים וללא האידיאלים האלוקיים המיוחדים לישראל על כלל המשמעויות והשלכות שבכך, ורק לאחר תהליך ארוך, מורכב ומסובך יתגלה הממד הרוחני הפנימי הנמצא ביסודו והמהווה את מטרתו בהתגלותו דרכו.
זהו הסוד הגדול של גאולתנו שאותו ביטא הנביא באופן תמציתי באומרו (ישעיהו ב’, ג’): “כי מציון תצא תורה”, ולא “מירושלים תצא תורה”, כבא ללמדנו שדווקא המהלך הציוני, הלאומי החומרי, שנראה כלפי חוץ שונה ופעמים אף סותר, מעכב ומפריע למהלך הירושלמי הקודשי, דווקא ממנו תצמח ותופיע גאולה לישראל, שכן הוא מכין את התשתית הראשונה שמתוכה ומכוחה תופיע האידיאה האלוקית, ואז תופיע הגאולה בשלמותה, בקודש ובחול, בחומר וברוח – ציון וירושלים!
