פרשת בהר: גאולה משולשת

אחד מהדינים החלים בשנת היובל, שנת ה-50, הוא חזרת הקרקעות לבעליהן המקוריים לאחר שנאלצו למוכרן בגלל קשייהם הכלכליים, כנאמר בפרשתנו (ויקרא כ"ה, י"ג): ”בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו“.

שנת ה-50 היא האפשרות האחרונה מבין שלוש האפשרויות שדרכן יכולה הקרקע לחזור לבעליה, כנאמר בפרשתנו (ויקרא כ"ה, כ"ה–כו"ח): ”כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו, (א) ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו. ואיש כי לא יהיה לא גואל, (ב) והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו… ואם לא מצאה ידו… (ג) ויצא ביובל ושב לאחוזתו“.

הראשונה, קרוב משפחה של מוכר הקרקע מוכן לעזור לו לפדות את הקרקע שמכר. הוא משלם לקונה את הסכום שנשאר עד שנת היובל ומחזיר את הקרקע לבעליה.

השנייה, מוכר הקרקע עצמו משתקם כלכלית וקונה את הקרקע בחזרה, על פי חישוב השנים עד היובל.

השלישית, הגיעה שנת היובל, שנה שבה חוזרות הקרקעות באופן אוטומטי לבעליהן.

מבאר אור החיים הקדוש (במקום) שנוסף להבנת הכתוב על דרך הפשט, רומזת פרשה זו את שלוש האפשרויות ההיסטוריות שדרכן תהיה גאולתנו האחרונה מן הגלות והחזרת השכינה לציון.

האפשרות הראשונה – ”ובא גואלו הקרוב אליו“ – תלויה בנו, בעם ישראל, בצדיקים הקרובים אל ה‘, הנקראים כביכול "אחים" של רבש“ע. צדיקים המתעוררים ומעוררים את עם ישראל לשוב לארץ ישראל לאחר הגלות הארוכה והנוראה שעברנו. התעוררות זו לחזור לציון תחל בהערת הקב“ה את לבנו באופן סמוי כאשר נהיה בגלות, הערה אלוקית פנימית שתעורר ותשלהב את הניצוץ שהיה חבוי בנו ב-2,000 שנות גלותנו לחזור לארצנו, תוך נשיאה באחריות המעשית לכך על ידי פעולותינו בדרך הטבע בהשתדלות ומאמץ אנושי, ולא לחכות לניסים שיופיעו עלינו מן השמיים.

האפשרות השנייה – ”והשיגה ידו“. אם לא נקשיב לקולות האלוקיים, לצאת מן הגלות ולהשיב את השכינה לציון, יתערב הקב“ה בתהליך גאולתנו על ידי הצרות והייסורים הקשים שיביא עלינו, בחינת "יד החובטת ומכה" שיכריחו אותנו להתעורר מתרדמתנו ולשוב לארצנו – ”כשלא יהיה לא גואל – כי אין איש שם על לב, אין מנהל ואין מחזיק ביד אומה ישראלית להשיבה אל אביה (אל הקב“ה המתגלה בארץ ישראל), אל תאמר, כי ח“ו אבדה תקוה, אלא ’והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו‘ – כי היסורין והגלות הם תיקון האומה להכשירה, (ו)היא מידת הגבורה החובטת באומה בגלות המר (הפוגרומים והגירושים שאותם עברנו, ששיאם כמובן הייתה השואה), ובאמצעות זה ישיג למצוא כדי גאולת הבית“.

האפשרות השלישית – ”ויצא ביובל“. אם גם ה"חבטות" האלוקיות לא יעזרו לעוררנו ולזרזנו לחזור לציון ולהקדים את גאולתנו, בחינת "אחישנה", תופיע הגאולה בזמן שקבע הקב“ה מראשית ההיסטוריה, בחינת "בעיתה", ללא קשר למצבם הרוחני של עם ישראל ולמעשיהם – ”אם יראה האדון, כי אין כוח בעם לסבול חבלים (צרות וייסורים) עוד, ורבו חובותיהם למעלה ראש, ואפס בהם כוח הסבל, והיה ממכרו עד שנת היובל, שהוא זמן המוגבל לגאולת ’בעיתה‘, ואז – ’ויצא ביובל ושב לאחוזתו‘, כי קץ הגלות ישנו אפילו יהיו ישראל רשעים גמורים“.