בפרשתנו מופיעה בפעם הראשונה בתורה פרשת המועדים, הכוללת ומפרטת את סדר קדושת הזמנים המתגלה על ידי עם ישראל, על פי סדר מועדי השנה, כנאמר (ויקרא כ"ג, א'–ב'): ”וידבר ה‘ אל משה לאמור. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, מועדי ה‘ אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי“.
והנה, תמוה הדבר שהמועד הראשון שאותו מציינת התורה בסדרת המועדים הוא השבת, שאיננה חלק מן המועדים, וכשאלתו של רש“י (במקום): ”מה ענין שבת אצל מועדות?“.
הרב ערן טמיר
תשובתו של רש“י (שם) מפתיעה לא פחות: ”ללמדך, שכל המחלל את המועדות, מעלין עליו כאילו חילל את השבתות, וכל המקיים את המועדות, מעלין עליו כאילו קיים את השבתות“.
מה משמעות הדבר, ומה יש ללמוד מכך?
ישנם שני סוגי קדושה בעולמנו: האחד, קדושה היורדת אלינו מלמעלה למטה, על ידי הקב“ה בעצמו, ללא שום התערבות שלנו ושותפות מאיתנו. זוהי קדושת השבת, אותה הקדושה הקבועה והקיימת המופיעה מאז בריאת העולם כל יום שביעי בשבוע, כפי רצון ה‘, ”כי הוא אמר ויהי, הוא ציוה ויעמוד“!
לעומתה, ישנה קדושה שנייה, קדושה העולה מלמטה למעלה, על ידי עם ישראל, המקדש את הזמנים, קדושה המופיעה דרכנו ועל ידינו בהורדתנו את הקדושה האלוקית העליונה לעולמנו שלנו, על ידי מעשינו, בקידוש החודשים ועיבור השנים, שעל פיהם נקבעים זמני המועדים, והקדושה המופיעה והחלה דרכם בעולם, קדושה המתגלה רק על ידי עם ישראל ורק בארץ ישראל.
הסכנה הפוטנציאלית ביחס שבין שתי קדושות אלו היא בכך שעלולים אנו להעריך מאוד את קדושת השבת כי מקורה בהקב“ה, ולעומתה לזלזל בקדושת הימים הטובים, שזמנם וממילא קדושתם תלויה בגורמים חומריים וממילא חלקיים ומוגבלים כבני אדם — עם ישראל, ובמקום גשמי — ארץ ישראל.
אך האמת היא ההפך הגמור מסכנה פוטנציאלית זו, אמת הגונזת בתוכה את סוד קדושת הזמנים המופיע בעם ישראל ובארץ ישראל, סוד המגלה שתכונתנו וסגולתנו האלוקית עליונה ונשגבה כל כך עד שיש ביכולתנו להחיל (מלשון "חלות") קדושה בזמן, על ידי קביעתנו את מועדי ראשי החודשים, אשר מהם משתלשלים זמני המועדים, מועדים שבהם מופיעה רוחניות וקדושה אלוקית עליונה בעולמנו שלנו, על ידי מעשינו שלנו, בחינת "תנו עוז לאלוקים".
זו הסיבה לכך שהמצווה הראשונה עליה נצטווינו (בפרשת בא) היא מצוות קידוש החודש, המהווה תמצית ובניין אב למצוות כולן, וזאת משום שדרכה מתגלה מעלתם העליונה של עם ישראל וארץ ישראל, שרק על ידם ורק בה ניתן לקדש חודשים ולהחיל את הקדושה בעולם הזה.
על כן הוזכרו השבת והמועדות בפרשתנו בסמיכות זו לזו, ללמדנו לא רק את קדושת הבורא ב“ה המתגלה בקדושת השבת, אלא גם ובעיקר את קדושתם של עם ישראל וארץ ישראל, המתגלה דרך קדושת המועדות, קדושה שאינה נופלת בערכה מקדושתה של השבת, כדבריו של הרמב“ם ביחס למצוות קידוש החודש (ספר המצוות, מצות עשה קנג) המסכמים יסוד רוחני זה: ”שציונו לקדש חודשים ושנים. והוא אומרו ’החודש הזה לכם ראש חודשים‘. כלומר, שמצוה זו אינה מסורה לכל איש ואיש כמו שבת בראשית, שכל איש ימנה ששה ימים וישבות בשביעי (שהרי היא מצוה התלויה בהקב“ה בלבד, ולא בעם ישראל)… אבל מצוה זו לא יעשה אותה לעולם, אלא בית דין הגדול לבד (כנציגו הרוחני העליון של עם ישראל), ובארץ ישראל לבד… ובכאן שורש גדול משורשי האמונה, לא ידעהו ולא יתבונן במקומו אלא מי שדעתו עמוקה“.
