הביטוי “אתחלתא דגאולה” מופיע בדברי חז”ל בניסוחים שונים בכמה מקומות, כשאחד מהם מובא ביחס לגאולה הראשונה, גאולת מצרים, אשר ממנה למדו חז”ל גם לגבי סדר הופעתה של גאולתנו האחרונה, כנאמר בספר מיכה (ז’, ט”ו): “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות”.
וזה לשון הגמרא (ברכות ט’) בעניין זה: “אמר רבי אבא, הכל מודים כשנגאלו ישראל ממצרים – לא נגאלו אלא בערב, שנאמר (דברים ט”ז, א’): “הוציאך ה’ אלוקיך ממצרים לילה, וכשיצאו – לא יצאו אלא ביום, שנאמר (במדבר ל”ג, ג’): ‘ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה’… תניא נמי הכי: ‘הוציאך ה’ אלוקיך ממצרים לילה’ (דברים ט”ז, א’) וכי בלילה יצאו? והלא לא יצאו אלא ביום, שנאמר (במדבר ל”ג, ג’) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה? אלא מלמד שהתחילה להם גאולה (אתחלתא דגאולה) מבערב”.
מדברי חז”ל אלו יש ללמוד כמה עקרונות הצריכים בירור: א. גאולת ישראל מחולקת לשני חלקים, גאולת לילה וגאולת יום; ב. גאולת הלילה נקראת גאולה, כנאמר: “לא נגאלו אלא בערב”, ואילו גאולת היום נקראת יציאה, כנאמר: “לא יצאו אלא ביום”; ג. הביטוי “אתחלתא דגאולה” מיוחס דווקא לגאולת הלילה ולא לגאולת היום, כמו שנאמר “התחילה להם גאולה מבערב”. מה משמעות הדברים?
מבאר הרב קוק (עין איה ברכות א’ א’, קי”ב-קי”ג) שגאולתו של כל עם (וכן של כל אדם) כוללת שני ממדים: הממד האחד – והוא הממד היסודי והעיקרי – החרות הפנימית העצמית של העם, הן מבחינה טבעית חומרית, ביטחונו העצמי ואומץ לבו, והן מבחינה ערכית, רוחנית ואלוקית, תוכן חייו, ערכיו ושאיפותיו. הממד השני – והוא ממד התוצאה – פעולותיו המעשיות הגלויות במציאות בעולם, שאותן יכול הוא לפעול מכוח חרותו ועצמאותו. מובן הדבר שלשני ממדי גאולה אלה, המופיעים בעם ישראל, ישנה חשיבות יתרה מאשר אצל שאר העמים, כי החרות הפנימית העצמית איננה רק ביטוי לאומץ הלב הטבעי כאצל כל העמים, אלא גם התנאי לגילוי הערך הרוחני האלוקי המיוחד לישראל מחד גיסא; ומאידך גיסא הפעולות הגלויות בעולם אינן פעולות אנושיות רגילות כאצל שאר העמים, אלא פעולות אשר בהופעתן במציאות בעולמנו תלויה גאולת האנושות וגאולת העולם כולו.
הרב ערן טמיר
מכאן גם מובנת חלוקתה של גאולת ישראל לשני ממדים: גאולת הלילה וגאולת היום. גאולת הלילה מבטאת את הממד היסודי והעיקרי של הגאולה, הראוי להיקרא “גאולה”, ובאופן יותר מדויק: “אתחלתא דגאולה”. כי היא היסוד הפנימי שממנו מתחילה הגאולה, עצמיות הנפש הישראלית כנפש גאולית-חרותית ועצמאית, הבאה לידי ביטוי הן בממד הטבעי (אומץ הלב) והן בממד האלוקי (קדושה), ממד פנימי עצמי הסמוי מן העין. זו היא גאולת הלילה, הנדמית ללילה חשוך, אשר פנימיות החיים שבו איננה מופיעה במציאות המעשית באופן חיצוני גלוי. לעומתה, גאולת היום, המבטאת את הממד השני של הגאולה – הראויה להיקרא בצורה מדויקת יותר “יציאה”. זאת משום שהיא רק מוציאה אל הפועל באופן חיצוני ומעשי ומוציאה לאור אל הפרהסיה הציבורית הגלויה את התוכן הפנימי העצמי. הוצאה אל הפועל, שאמנם איננה יסודה של הגאולה ועיקרה, אך בלעדיה חסרה הגאולה את מימושה והגשמתה בעולמה. גאולת יום כיום אשר בו הממד העצמי הפנימי הנסתר מתגלה ויוצא מהכוח אל הפועל.
ממשיך הרב ומבאר שאמנם במהלך ההיסטוריה יחזור עם ישראל וישתעבד, אך יהיה זה רק שעבוד של הממד החיצוני שבגאולת ישראל, בחינת גאולת היום, שעבוד שימנע מישראל את יכולת השפעתם על המציאות המעשית בפועל, אך החרות העצמית, הנפשית והרוחנית של ישראל, המבטאת את הממד הפנימי שבגאולת ישראל, בחינת גאולת הלילה, יצאה לחרות עולם ואיננה יכולה לשוב ולהשתעבד בשנית.
היוצא מכך שגדר אתחלתא דגאולה איננו תלוי בתוצאותיהן המעשיות של הפעולות החיצוניות של ישראל, כניצחונות צבאיים וכדומה, אלא בעוצמת הנפש והרוח הפנימית הבאה לידי ביטוי בעצם היכולת הפנימית להכריז על הקמתה של מדינת ישראל למרות הלחצים החיצוניים והמשמעויות המעשיות הפוטנציאליות ובעצם היכולת הנפשית להילחם אל מול אויב החזק מאיתנו פי כמה ללא תלות בתוצאותיה של המלחמה. יום העצמאות הוא היום שבו קמה ותהי מדינת ישראל, זוהי ראשית צמיחת גאולתנו. אומץ הגבורה ועוז הרוח הפנימי והעצמי הזה איננו מתחיל ממאמציה של האומה והשתדלויותיה המעשיות, אלא מהשפע האלוקי החל עליה מן השמים, שפע אלוקי הדוחף אותה מבפנים ומסייע לה בהצלחתה המעשית החיצונית מבחוץ.
