אחת ההלכות הנלמדות מפרשתנו היא האיסור למנות את ישראל במספר, כנאמר (שמות ל', י"ב): ”כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ונתנו איש כופר נפשו לה‘ בפקוד אותם“, וכדברי רש“י (במקום): ”כשתחפוץ לקבל סכום מניינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגולגולת אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מניינם“. הלכה זו כה חמורה עד כדי כך שאם לא נקפיד על כך ונספור כל אדם מישראל באופן אישי, תהיה התוצאה מגפה ומוות ח“ו (כהמשך הפסוק שם): ”ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם“.
מדוע? מה יש במניין ובספירה של עם ישראל עד כדי גרימתם למגפה ולמוות, חלילה?
ניתן לומר שישנן שתי סיבות מרכזיות לאיסור חמור זה:
א. המספר הוא פרטי, ספציפי, מוגבל ומסוים ואינו כלל שלם. כל מספר עומד בפני עצמו ולעצמו ותכונת ההכללה חסרה בו. על כן, היות שבעם ישראל חייו של הפרט נובעים מכוח הכלל המהווה את יסודו ושורש קיומו, כלל אשר ממנו יונק הוא את חייו וממנו מקבל הוא את חיותו, כאשר סופרים אנו כל פרט בפני עצמו, הרי אנו מנתקים אותו ממעיין החיים שלו, ממקור חיותו, וממילא מופיע בו המוות ח“ו.
כך כתב הרב קוק בעניין זה (אורות ישראל ב', ג'): ”בישראל הנשמה של היחידים נשאבת ממקור חי העולמים באוצר הכלל, והכלל נותן נשמה ליחידים, אם יעלה על הדעת להינתק מהאומה, צריך הוא לנתק את נשמתו ממקור חיותה, וגדולה היא משום כך ההזדקקות שכל יחיד מישראל נזקק לכלל, מפני שהנשמה ותיקונה העצמי דורש כן ממנו“. ובמקום אחר כתב (עין אי“ה שבת ב‘, ו', כ"ז): ”הפרטים יונקים הם מן הכלל הכולל כל, והמניין הוא למחסור ולתמותה בהיפרדו מן הכללות – ’ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם'“.
ב. המניין והמספר הוא סופי, יש לו התחלה וסיום, הוא בעל גבולות ומסגרת. אך אנו עם ישראל ככלל, וכל אחד מאיתנו כפרט, שייכים לאינסוף האלוקי, אשר כשמו כן הוא – אינסוף, לא מניין חלקי ולא מספר מוגבל. אינסוף אלוקי, אשר אותו מצווים אנו לגלות בתוך העולם הסופי, הוא עולמנו – העולם הזה. כדבריו של הרב קוק (אורות ישראל א', ג'): ”אין להגדיר את מהותה של כנסת ישראל בגבולים מיוחדים ובתארים מוגבלים, כוללת היא את הכול, והכול מיוסד על כלות נפשה לאלוקים“.
הספירה לעומת זאת מצמצמת ומגבילה, "ממיתה" את האדם מישראל בסופיות המתאימה לעולם הזה, וזאת מפני שתכונתם האמיתית של ישראל היא האינסוף האלוקי הגנוז בהם והמתגלה דרכם בעולם. אם כן, אנו כלליים ואינסופיים, על כן אין המספר שייך בנו.
