אמירתם של חז”ל בגמרא (תענית כ”ט, א'): “משנכנס אדר מרבין בשמחה”, ידועה ומפורסמת. אך התבוננות מדויקת יותר מגלה שמאמר חז”ל זה אינו עומד בפני עצמו, אלא קדמה לו אמירה נוספת (שם): “כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה”.
הצמדה זו של חז“ל בין מיעוט השמחה שבחודש אב לריבוי השמחה שבחודש אדר צריכה בירור, כי הרי לכאורה כל אחד מהם עומד בפני עצמו, ומה חסר היה אילו היו חז“ל מפרידים בין שניהם ואומרים: (א) משנכנס אדר מרבין בשמחה. (ב) משנכנס אב ממעטין בשמחה, ללא שום תלות וקשר ביניהם?
הרב ערן טמיר
ואם נדייק יותר, ממאמר זה יש ללמוד לא רק את עצם הקשר שבין שניהם, אלא גם את היחס שביניהם, שהרי חז“ל דייקו ואמרו שריבוי השמחה בחודש אדר נלמד דווקא ממיעוט השמחה שבחודש אב, שהרי אמרו: "כשם שמשנכנס אב ממעטין… כך משנכנס אדר מרבין" – מה משמעות הדברים?
מבאר ריה“ל בספר הכוזרי (מאמר שני, אות נ'): ”בכניעתך בימי התענית לא תקרב אל האלוה יותר מאשר בשמחתך בשבתות וימים טובים, אם שמחתך זו באה מתוך מחשבה וכוונה, כי כשם שהתחנונים צריכים מחשבה וכוונה, כך גם השמחה בדבר האלוה ובמצוות צריכה מחשבה וכוונה, למען תשמח במצוה עצמה מתוך אהבתך למצוה עליה, ותכיר מה מאוד היטיב לך בה“.
הסבר: פעמים נדמה לאדם שאם ברצונו לעבוד את ה‘, להתקרב אליו ולהידבק בו, הדרך היחידה בה ניתן לעשות זאת היא לצמצם את כוחות החיים הטבעיים על ידי הכנעת הגוף בסיגופים ובתעניות, לדלל את ביטויי החיים החומריים על מנת למעט את שמחת החיים, ובכך לכוון את ההרגשות והמחשבות לערכים ולאידיאלים האלוקיים, לאידיאלים החשובים והאמיתיים שבחיים, כפי שנוהגים אנו בחלקו הראשון של חודש אב, ימים אשר בהם נוהגים אנו מנהגי אבלות – איסור תספורת, איסור אכילת בשר, מיעוט שחוק וכולי, מנהגי אבלות המרכזים וממקדים אותנו בחורבן המקדש ומשמעויותיו, מנהגי אבלות ההולכים ומחריפים עד שיאה של התענית ביום צום תשעה באב עצמו, בבחינת "היושב בתענית נקרא קדוש".
אך באמת אין הדבר כן, אלא כשם שניתן להתקרב אל ה‘ ולהידבק בו דרך צמצום כוחות החיים ומיעוט השמחה כבחודש אב, כך ניתן וצריך להתקרב אל ה‘ בעבודתנו אותו בשמחה דרך הרחבת כוחות החיים החומריים וביטויים בפועל, כפי שנוהגים אנו בחלקו הראשון של חודש אדר בכלל וביום פורים בפרט – באכילת בשר, שתיית יין, משלוח מנות וכולי, ימים אשר בהם מרבים אנו בשמחה, שהרי "משנכנס אדר מרבין בשמחה".
מובן הדבר ששמחה זו אינה שמחה של הוללות ופורקן החושים והרגשות, אלא שמחה הנובעת מתוך מחשבה וכוונה, שמחה החושפת את עולמו הפנימי הרוחני של האדם, את המהות האלוקית האמיתית הגנוזה בקרבו, שמחה אשר אליה יש להיערך ולהתכונן מתוך לימוד תורני, עבודה מוסרית והנהגה מעשית, על מנת שתהיה באמת ”לשם דבר האלוה ומצוותיו“ (ריה“ל, שם).
וכך כתב הרב קוק ביחס לעניין עקרוני זה (עין איה, שבת ב', ט', פ"ג): ”אוהביו (של ריבונו של עולם) אינם מטושטשי החיים, מדולדלי הכוח, חסרי הדם הרוחני שבעוצמת כישרון החיים, שנכשלים כאלה לפעמים יתראו כצנועים וטהורי המידות, אבל החולשה החיונית אינה האהבה האלוקית, שהיא בתכונה מלאה חיים ועוז. רק אוהביו הם כצאת השמש בגבורתו, שבכל מלוא זהרו ורוב חומו הוא פועל את מפעלי החיים והאור, ההפראה והברכה על מלוא עולם“.
זו תכונתו וסגולתו של חודש אדר בכלל ופורים בפרט, אשר ממנה מוארים אנו בשמחת אמת כל השנה כולה.
