ייחוס יציאתם של עם ישראל ממצרים לפרעה, כנאמר בתחילת פרשתנו (שמות יג, יז):”ויהי בשלח פרעה את העם”, מעורר תמיהה. וכי פרעה הוא זה ששילח אותנו ממצרים, והלוא הקב”ה הוציא אותנו ממצרים כנאמר במקומות רבים (כגון שמות יב, נא): “ויהי בעצם היום הזה הוציא ה’ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם”, ומדוע אפוא תלה הכתוב את יציאתנו ממצרים בפרעה, כשאלתו של אור-החיים הקדוש (במקום) למה תלה העניין בפרעה ולא באדון המעשים, כי הוא המוציא אותנו ממצרים”?
מבאר אור-החיים הקדוש: “סיבת הדבר שלא הוציא ה’ את ישראל שלא לרצונו של פרעה, (אלא) כפה אותו עד שנתרצה ושלחם כנאמר להם – ‘קומו צאו’, מזה חשב מחשבות לרדוף אחריהם… שאם היה ה’ מוציאם שלא לרצונו, הגם שלא היה חפץ לשלחם לא היה לו מקום לרדוף, אלא עינו הטעתו שהיה הדבר תלוי בו, ולזה חשב לשוב ולקחתם”.
הסבר – אם היה הקב”ה כופה על פרעה את יציאתם של עם ישראל ממצרים ללא הסכמתו ובעל כורחו, לא היה פרעה מעלה על דעתו לרדוף אחר העם, מפני שהיה ברור לו שלא בו תלויה יציאתם של ישראל ממצרים אלא רק ברצון ה’, ולא הייתה יוצאת אל הפועל התכנית האלוקית להרוג את פרעה ואת כל חילו בים. אך היות שרצון ה’ ומחשבתו היו להטביע את פרעה וכל חילו בים-סוף כדי להשלים באופן מלא את גאולת ישראל לא רק ביציאתם ממצרים אלא גם בהשמדת אויביהם, הוצרך הקב”ה להתחכם עם פרעה ולהטעותו בכך שיחשוב שהוא זה ששילח את עם ישראל ברצונו ובהסכמתו, ואם כן אין הדבר תלוי אלא בו, ומתוך כך ירדוף אחר ישראל ואז יוכל רבש”ע להשלים את נקמתו בפרעה ואת גאולתם של ישראל.
מכאן למדים אנו כלל גדול מאד בהנהגת ה’ את עולמנו. פעמים רבות נדמה שמי שמנהיג את ההיסטוריה ומאורעותיה הם המנהיגים הפוליטיים אשר בידיהם הכוח, השררה והשלטון, אך באמת אין הדבר כן. מנהיגים חשובים ככל שיהיו אינם אלא כלי – אמצעי בידיו של ריבונו של עולם, כפרעה שהיה בטוח כי הוא זה ששילח את עם ישראל ממצרים, ואם כן יכול הוא לרדוף, להשיג ולהחזיר את עם ישראל לשעבודם במצרים, דבר שהתברר לו בסופו של דבר כ’טעות אופטית’ שעלתה לו בחייו ובחיי עמו.
כך גם כתב הרב קוק (אגרות ג’, תשלט): “מצמיח הישועות ב”ה זורע ברוב צדקות על-ידי כל העלילות השונות אשר לו נתכנו, כי הוא ב”ה בעל מלחמות. והגרזנים והמשורים הרבים אשר אולי הם חושבים שידם היא העושה, ישיבו אל לבם בהגלות אור ישועה, כי רק כלים הם, נדחפים מיד החוצב והמניף אשר בעמדו עמקו מחשבותיו, ואין קץ לחסדיו הנאמנים גם בהיותם עטופים במעטה נקמה נאפדת בקנאה".
