הבטחתו החוזרת ונשנית של הקב”ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים (בראשית ט, יד) ולמשה רבנו במעמד הסנה (שמות ג, כב) ולפני מכת בכורות (שם יא, ב) שבני ישראל יצאו ממצרים ברכוש גדול לאחר שישאלו ממצרים כלי כסף, כלי זהב ושמלות, כנאמר (שם): “דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב”, מעוררת תמיהה. מה צורך יש בדבר, הרי כל רצונם הוא לצאת ממצרים ולהשתחרר מהקושי והצרה ומעול השעבוד, ומה יועילו לכך הכסף והזהב?
זאת ועוד, על הפסוק המתאר את שאילתם של ישראל מהמצרים כלי כסף וכלי זהב כציוויו של ה’ אליהם, כנאמר בפרשתנו (שמות יב, ל-לה): “ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות… וישאילום וינצלו את מצרים”, דרשה הגמרא (ברכות ט): "וישאילום – בעל כורחם של ישראל”, ולא של מצרים. כבאה ללמדנו שלקיחת רכושם של מצרים לא נבעה מרצונם העצמי של ישראל אלא היה בעל כורחם ובכפייה אלוקית. האומנם? מדוע?
הרב ערן טמיר
אי-רצונם של ישראל לשאול את רכושם של מצרים אף גרם לרבונו של עולם לבקש ממשה רבנו שישכנע את עם ישראל לעשות כן, כנאמר (שמות יא, ב): “דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב”, וכדרשת הגמרא (שם): “אין ‘נא’ אלא לשון בקשה, אמר הקב”ה למשה בבקשה ממך, לך ואמור להם, בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק (אברהם אבינו) ‘ועבדום ועינו אותם’ קיים בהם, ‘ואחרי כן יצאו ברכוש גדול’ לא קיים בהם”.
מהי אפוא הסיבה להקפדה האלוקית שביציאתם של בני ישראל ממצרים יצאו ברכוש גדול, וכי זהו הדבר המרכזי בגאולתם?
מבאר הרב קוק (עין אי”ה ברכות א, א, קיד): “עיקר הכוונה העליונה של יציאה ברכוש גדול היה כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות שנים רבות, בטבע השפלת נפשו ואינו מבקש גדולות. על כן ראוי להרגיל נפשו בבקשות גדולות כדי שמזה יבוא גם כן לשאוף לגדולות במעלות הנפשות והמידות העליונות”.
הסבר – ידוע הכלל הגדול שהזכירו חכמינו ז”ל לאורך הדורות (הרמב”ם, ספר החינוך, הרמח”ל ועוד) – “אחרי המעשים / הפעולות יימשכו הלבבות”, דהיינו, פנימיותו של האדם הבאה לידי ביטוי במחשבותיו, רצונותיו ושאיפותיו, מתעוררת ומושפעת מאוד ממעשיו ופעולותיו החיצוניות, כדבריו הקצרים של ספר החינוך (מצוה טז): “דע כי האדם נפעל לפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע”.
לפיכך מובן ששנות השעבוד הארוכות והקשות שעברו על עם ישראל בהיותם במצרים לא היו רק שנות שעבוד פיזי וגופני, אלא בעיקר הטביעו בנפשם של ישראל אישיות עבדותית, חסרת ביטחון, עצמאות וכוח רצון, אישיות מכווצת ומדולדלת כוחות, אשר כל רצונה ושאיפתה לשרוד את היום, כי אין לדעת מה יהיה מחר.
על כן בעת יציאתם ממצרים, מעבדות לחירות, משעבוד לעצמאות – חירות ועצמאות שתכליתן ומגמתן אינן רק לעצמם, אלא להשפיע ולהנהיג את כל העולם כולו – היה צורך הכרחי לבנות בנפשם אישיות אחרת, שונה לגמרי, אישיות בעלת ביטחון עצמי החמושה בכוחות חיים מלאים ורעננים, אשר מתוך כך תוכל לממש את ערכיה לעצמה ואף להשפיע על האנושות כולה.
אחת מן הדרכים המעשיות לבנות אישיות ועמדה נפשית כזאת של עם בעל נפש גבוהה וזקיפות קומה הייתה להרבות בעם ישראל קניינים חומריים, שאינם מטרה כשלעצמם כמובן, אך דרכם ומכוחם תתרחב הנפש והמחשבה של העם היוצא מעבדות לחירות. ומתוך כך הוא ישאף לגדולות בעניינים המוסריים, הערכיים והרוחניים ביחס לעצמו. הרי מחד גיסא, “אחרי המעשים נמשכים הלבבות”, ומאידך גיסא, כך יוכל להשפיע על המין האנושי כולו דרך הקניינים החומריים המקשרים בין העמים השונים ובין איש לרעהו. וכהמשך דבריו (שם): “על כן להורות שאין זה עיקר התכלית לשאוף אל אהבת כסף וזהב, על כן לא בא הדבר בתורת ציווי כי אם בבקשה למען יעלה הדבר בשלמות (הרוחנית העתידה לצמוח ממנה)… ולפעול על עמים רבים צריך גאולת הנפש ושאיפה גם כן לרכוש ומקנה קניין, שעל ידי זה מתקרבים עמים רבים זה לזה ולמדים איש מדרכי רעהו. על כן על ידי אהבת הכסף, שמזה בא מקנה וקניין כשהוא במצב הגון, מביא גם כן לידי התכלית המבוקש להאיר אורה על ידי ישראל בעולם”.
כאז כן היום, ביציאתנו ממצרים המודרנית – מאלפיים שנות הגלויות השונות שבהן היינו – "שאלנו כלי כסף וכלי זהב" בצורת כישרונות וכוחות חומריים, גופניים, נפשיים ושכליים רבים מן העמים אשר בתוכם חיינו. כמו כן, שאלנו כישרונות פוליטיים, צבאיים, כלכליים, מדעיים וטכנולוגיה שבוודאי אין לזלזל בהם. אך תמיד יש לזכור שהם אינם מטרה כשלעצמה, אלא אמצעים וכלים שדרכם יש לרומם את נפשנו הגלותית החלשה והחסרה לנפש גאולית מלאה כוחות ועוצמות חיים ולהגשים דרכם את כל ערכינו האלוקיים הנצחיים ולהביא את העולם כולו לתיקונו.
