גדילתו של משה, המופיעה פעמיים בפרשתנו – (שמות ב, י-יא) “ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן… ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אחיו וירא בסבלותם” – צריכה בירור. מה הוסיפה הגדילה השנייה (“ויגדל משה”) על הראשונה (“ויגדל הילד”)?
שלושה פירושים מרכזיים בעניין זה, המשלימים זה את זה: האחד, הרמב”ן (במקום) הסביר כפשוטם של דברים שגדילתו הראשונה של משה הייתה במישור הפיזי. כאשר נגמל מיניקתו, “כשגדל עד שלא היה צריך לינק וגמלה אותו”, וגדילתו השנייה הייתה במישור השכלי, “ואחרי כן גדל ויהי לאיש דעת”.
השני, רש”י (שם, על פי חז”ל במדרש) הוסיף על דבריו של הרמב”ן ופירש שגדילתו הראשונה הייתה גדילתו האישית, “הראשון לקומה”, ואילו גדילתו השנייה באה לידי ביטוי באחריותו הציבורית, “והשני לגדולה שמינהו פרעה על ביתו”.
השלישי, המלבי”ם (במקום) ביאר שגדלותו השנייה של משה הייתה שעל אף מעמדו בבית פרעה כבן למשפחת האצולה המצרית, יצא אל אחיו, ובכך גילה את מעלותיו המוסריות והערכיות ברגישותו. שייכותו ואחריותו הציבורית לעם ישראל, שהיה מושפל ומדוכא במצרים, “שהגם שגדל בבית מלך. וישראל היה אז כתכלית השפלות, לא הסתיר פניו מהם ויצא אליהם מצד שהם אחיו, הפך מטבע האנשים, שבעלותם לגדולה התרחקו מאחיהם העניים והאביונים”.
מכאן למדים אנו שגדולתו של אדם אינה נמדדת בקריטריונים חיצוניים, כמעמדו הכלכלי ומעמדו החברתי, אלא במדרגתו הפנימית ואחריותו הציבורית, הבאים ליד ביטוי בניהול חייו על פי שכלו ("איש דעת", רמב”ן), בעיסוקו הציבורי (מינהו פרעה על ביתו, רש”י) ובעיקר במידותיו ושייכותו ואחריותו החברתית, המתגלות דווקא בירידתו אל העם ובמיוחד אל האנשים החלשים והמדוכאים שבחברה, הדאגה למצבם והסיוע להם מתוך שייכותו האמיתית והפנימית אליהם.
כך גם כתב הרב קוק בסוגיה זו (אורות הקודש ג, קנז): “כל מה שהאדם מתעלה יותר בצורתו הרוחנית, מרגיש הוא יותר את הערך הגדול של הרבים, הציבור מתחיל להיות חיי בתוכיותו, בלבבו ובעומק רצונו ומרגיש את הצרכים הרבים של הציבור… הוא מרגיש את המציאות הממשית של הציבור ומתמלא אליו אהבה וכבוד אין קץ. הרי הוא מתעלה להיות מנהיג ציבורי אידאלי”.
