בהלתם של האחים ברגע התגלותו של יוסף אליהם, בהלה שכללה בתוכה הלם, בושה ופחד – כנאמר בפרשתנו (בראשית מ”ג, ה’): “ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף… לא יכלו לענת אותו כי נבהלו מפניו” – ברורה ומובנת. כאשר ראה יוסף את תגובתם המבוהלת, הוסיף ואמר, “אני יוסף אחיכם” (שם מ”ה, ד’), ואף לא הסתפק בכך, אלא “וינשק לכל אחיו ויבך עליהם”, ורק אז נאמר: “ואחרי כן דברו אחיו איתו”.
אם כן, המילה "אחיכם", שאמר יוסף לאחים, ובעקבותיה נשיקותיו ובכיו הם אלה שגרמו לאחים להיפתח אליו, לדבר איתו ולאחד את המשפחה מחדש. מה משמעות הדברים?
מביאור אור החיים הקדוש (בראשית מ”ה, ד’), רק לאחר שהאחים זיהו את רגש האחווה האמיתי והעמוק של יוסף כלפיהם, הצליחו להתגבר על כל משקעי העבר, על בושתם ופחדם מיוסף וניגשו לדבר איתו. וזו לשונו: “כי אני יוסף אחיכם שמתנהג עמכם במידת האחווה, וכאילו לא היה הדבר ההוא (המכירה), גם סמך לומר אחיכם אשר מכרתם לומר שאפילו בזמן המכירה לא כהתה עין האחווה ממני”.
רגש האחווה, שהיה והתגלה בין יוסף לאחים, מהווה את יסוד ושורש הקשר בין כל החלקים השונים שבעם ישראל במהלך כל הדורות. גם בחברה הישראלית כיום יש בתוכנו מאבקים קשים הנובעים ממחלוקות אידיאולוגיות עקרוניות בענייני אמונות ודעות, השקפות עולם המובילות לאי-הסכמות מעשיות, אך היסוד שעליו יש לשמור מכל משמר הוא רגש האחווה המשפחתי הישראלי. רגש אחווה שאיננו תלוי בדעה, וגם לא בפעולה מעשית, ואינו מותנה במחלוקת ומאבק מכל סוג שהוא. על כן מחלוקת בדעות – כן; מחלוקת במעשים – כן; מחלוקת בלבבות וברגשות – לא ולא!
מובן הדבר שדווקא מפני שמשפחה אחת אנחנו המחלוקות בעם ישראל מתגלות בשיא תוקפן ועוזן, בכאב ובצער ובמרירות נוראה, אך דווקא מפני כך, על אף הרגש המרירות החזק, רגש האחווה חזק יותר, שהרי במשפחה כמו במשפחה. וכדברי הרב קוק (מאמרי הראייה, שם): “רגש האחווה שאנו מרגישים גם נגד אחינו אשר כל כך התרחקו מסיבות שונות ונוראות מבית חיינו מיסוד הקודש, מחיי התורה והמצוות, הכוללים את כל האומה לדורותיה, הוא שמחדיר בנו את רגש המלחמה ומגביר את כוחה ואת מרירותה של מחאתנו, אבל הוא נותן בנו גם תכונה של זהירות כי סוף סוף לא על אויבים, כי אם על אחינו אנו לוחמים. ועל כן רגש האחווה לא ידעך בקרבנו גם בשעת חירום זאת”, אז היום ובכל הזמנים.
