בימים אלה מוצגת במוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב, התערוכה השנתית לצילום עיתונות ותיעוד "עדות מקומית".
אל המקום השלישי בקטגוריית חדשות – סדרות, הגיעו הצילומים של הצלמת רינה קסטלנובו. מדובר בצילומים של נעמי פרלמן אלמנה בת 90 שורדת שואה, שגרה באשקלון עם סומיה סנטוש, בת 32 מהודו, שסעדה אותה וטיפלה בה. ביתן נפגע מרקטה ששוגרה מעזה במהלך מבצע "שומר החומות". סומיה נהרגה במקום. נעמי חולצה מההריסות כשהיא פצועה קשה, והרופאים נאלצו לכרות את שתי רגליה.
הצילומים של רינה קסטלנובו מוצגים בתערוכה. צילום: נתן דביר
התערוכה הזאת היא תוצר של תחרות הפתוחה של צלמים ומדי שנה מתמודדים בתחרות המקדימה למעלה מ-10,000 תצלומים, הנשלחים על ידי למעלה מ-300 צלמים. על פי אתר התערוכה, התצלומים בתחרות ובתערוכה מחולקים לשמונה תחומים, וכן לתצלומים בודדים ולסדרות. בתערוכה השנתית מוצגים כ-200 תצלומים ועבודות וידיאו, לאחר שעברו סינון קפדני ודיון מעמיק של צוות התערוכה.
ביתה של פרלמן לאחר הפגיעה. צילום: תיעוד מבצעי כבאות והצלה
שעות פעילות של התערוכה הן:
ראשון, שני, רביעי 10:00 – 16:00
שלישי, חמישי, שבת 10:00 – 20:00
שישי 10:00 – 14:00
התערוכה תוצג עד ה-8 בינואר 2022.
סיפורה של נעמי פרלמן
נעמי פרלמן לבית פוגל נולדה בסוסנוביץ פולין ב-1931. שם הולדתה היה זיסל שמשמעותו מתוקה באידיש, ובפולנית – זושיה, בת יחידה לאב משה שהיה אופה והאם, שרה, תופרת. זושיה והוריה התגוררו בבית משלהם כשהם מוקפים בבני משפחה מורחבת וענפה. הצבא הגרמני הנאצי כבש את סוסנוביץ ב 4 לספטמבר 1939 וכבר באותו חודש החלו חטיפות יהודים מהרחובות למחנות עבודה בכפייה והחלו הוצאות להורג.
זושיה והוריה אולצו לענוד סרטי שרוול שזיהו אותם כיהודים וכל רכוש יהודי סוסנוביץ הוחרם. משהחל פינוי יהודים מבתיהם והגרוש לגטו, הבינו משה ושרה שעליהם לברוח בכל מחיר – מאז הקמת גטו סוסנוביץ, החלו שמועות שיהודים נשלחו להשמדה. עד 1943 הגטו לא היה סגור ונודע להם שיהודים מנסים להימלט מזרחה לעבר הגבול הרוסי, דרך אוקראינה.
ב-1941 נכבשה אוקראינה על ידי הצבא הנאצי ויהודיה נרצחו בהמוניהם על ידי יחידות ה-SS ומשתפי פעולה אוקראינים שהשתתפו בהשמדה.
נעמי מעולם לא שיתפה את ילדיה במוראות המלחמה. כמו רבים משורדי השואה שהקימו משפחה, היא בחרה בשתיקה. המעט הידוע להם סופר דרך עיניה של ילדה צעירה במנוסה ממוות שארב בכל מקום, אם ואב וילדה על עגלה רתומה לסוס במנוסה מ'העיר בה נשפך דם ברחובות' (עדות של פולנים לעיתון מקומי) כשהם עושים דרכם מזרחה לכיוון אוקראינה, בקור מקפיא תוך כדי חציית נהרות גועשים על מעבורות עץ מאולתרות.
נעמי שיתפה את ילדיה באהבתה הגדולה לבעלי חיים ואת השבר הנורא כילדה שצפתה בסוס שהיה כל רכושם, מחליק מהמעבורת הרעועה, עם העגלה, אל הנהר וטובע מול עיניה. האבידה השאירה את משפחת פוגל חסרי כול. הם המשיכו לנדוד ברגל ממקום למקום במשך תקופה ממושכת ובלתי ידועה לכיוון מזרח, ובמנוסתם חצו את קייב וצ'רנוביל, תוך כדי מנוסה מאזורי לחימה ותחת הפגזות כבדות , מוכי רעב, קור ומחלות כדיזנטריה, טיפוס שהשאירו את חותמם על נעמי לכל חייה. בשלב מסוים נעצר האב משה כמו מרבית העקורים מפולין ונשלח למחנה מעצר או עבודה סמוך לצ'רנוביל כשאשתו וילדתו בעקבותיו.
אחרי תקופת מה, בה שרדו את הרע והרוע ובדרך לא דרך הגיעה משפחת פוגל למקום מבטחים – טשקנט, אוזבקיסטן, שם עברו את חודשי המלחמה האחרונים. זושיה הייתה לרוכלת ברחובות העיר, ולפרנסת הוריה מכרה את דברי המאפה שאפה אביה במאפיה קטנה בה הועסק, תוך כדי משנה זהירות מלהיתקל בפקחי העיר. בעיני זושיה הקטנה אחרי תקופת התלאות הארוכה, טשקנט הייתה לגן עדן, את זאת שיתפה עם ילדיה.
עם תום המלחמה, יצאו זושיה והוריה למסע הארוך חזרה לסוסנוביץ בפולין לאתר שורדים מהמשפחה ולנסות לשקם את חייהם. הם מצאו עיר חרבה, ביתם ורכושם נלקח, כל בני משפחתה של האם שרה נספו ומצד האב משה שרדו אחדות מאחיותיו ואחיו. הם היו עדים לגלי אנטישמיות כלפי היהודים ששרדו מחנות השמדה ונדודים בתקווה למצוא בני משפחה בחיים, ושוב, הוריה של זושיה הבינו שעליהם לנטוש והברירה לחיים הייתה ארץ ישראל. ב 1950 עלתה זושיה עם הוריה ארצה והם נשלחו עם שורדי שואה נוספים ליישב את הכפר הערבי הנטוש מג’דל, לימים אשקלון.
באשקלון פגשה נעמי את יענקל'ה, שורד שואה מפולין שברח אף הוא עם משפחתו מהנאצים והרחיקו עד לעיר נובו-סיביר (NovoSibirsk). עם סיום המלחמה ובחזרה לפולין, תוך שהוא חוצה בסמוך למחנות ההשמדה, באושוויץ עצר ואסף אפר לקופסת קרטון קטנה, ומשם דרך איטליה באוניה לישראל שרק הוכרזה כמדינה. יעקב, שמרבית בני משפחתו נספו, נשלח הישר מנמל חיפה להילחם במלחמת השחרור 1948 בחזית הדרומית, בפלוגה של חטיבת גבעתי עם שורדי שואה כמוהו, בה פקודות הקרב ניתנו באידיש.
עם סיום המלחמה יענקלה החייל המשוחרר ונעמי נישאו ב1951 ב'קפה העצמאות’ באשקלון שנקראה אז מגדל גת, ועברו להתגורר בבית ערבי שתושביו נטשו אותו במלחמת השחרור והתיישבו במחנות הפליטים בעזה. השכנים, משפחת עולים מתימן, העניקו לזושיה את השם העברי נעמי. ההתחלה הייתה קשה מנשוא. עיר ספר, מחסור במזון וצפיפות נוראה. ב-1953 נולדה בתם ציפי. הוריה של נעמי לא עמדו בחבלי הקליטה והגרו לארה"ב במחיר הכבד של ניתוק מנעמי. באמצע שנות החמישים, הצליחו יעקב ונעמי במו ידיהם לשפר את חייהם ובנו את בית הקבע שלהם ברחוב מלכי ישראל. שם נולד שוקי הבן. קופסת האפר שנשא יעקב מאושוויץ, עטופה בבד, כשהילדים מוזהרים לעולם לא לגעת, הייתה העדות האילמת היחידה לשואה, לביתם שחרב ולבית שהקימו מחדש.
כמו רבים מניצולי השואה החיים בעיר, נעמי סירבה להתפנות גם בימי הלחימה הקשים ביותר, ותחת מטחי הטילים שהלכו והתעצמו עם השנים מרצועת עזה הסמוכה.
18 שנים אחרי שנורתה הרקטה הראשונה לאשקלון בה רבים מבתי אזרחיה הוותיקים וששת אלפי שורדי השואה בעיר שחוו כבר קרע טראומטי ברצף החיים, עדיין מתגוררים בבתים ללא מיגון. כך גם ביתה של נעמי, עם גג רעפים מעל. ב-11 למאי 2021 רקטה שנורתה מרצועת עזה פגעה פגיעה ישירה בבית וקברה בהריסות את נעמי וסהומי סנדוש, אם לילד בן תשע מהודו שהגיעה לארץ כמטפלת, וסעדה את נעמי במסירות בשנתיים האחרונות. סהומי סנדוש לא שרדה את הפגיעה.
השכן שרץ להגיש עזרה ראשונה, פקח אבי פרנקו נכנס לבית ההרוס, מתקשה לראות, לנשום, והצליח לחלץ את נעמי בת ה- 90 מבין ההריסות כשמעוצמת הפיצוץ נכרתו רגליה וגופה כוסה ברסיסים עמוקים.
נעמי שורדת, אך הטראומה ועוצמת הפגיעה החזירו את נפשה לתקופה ההיא בה נלחמה עם הוריה יום יום על החיים.
