בין משעוליו הפסטורליים של קיבוץ יד מרדכי, ממש בסמוך לפרות שמחכות בתורן לחליבה, היונים שנחות על הגג והנוף המשקיף אל עבר קו הגבול מציגה שיבולת גילת, חברת הקיבוץ את התערוכה ה-18 במספר שלה. 'זכות הבחירה', כך קראה לה גילת ומדובר בתערוכה נשית במיוחד העוסקת בנשות הקיבוץ ובנשים שהשאירו את חותמן על פני ההיסטוריה וגם על כל אחת מהן באופן אישי.
כשפוגשים איש רוח מיד מרגישים בזה. האנרגיה שעוברת מדמותה השברירית של גילת על כיסא הגלגלים היא בהלימה הפוכה לרעיונות שלה ולתפיסת עולמה. חדה, חזקה ולא מתפשרת. למעלה משני עשורים היא עוסקת ביצירת תערוכות שבעיקר הופכות את הקרביים של נפשם של אלה המגיעים לצפות. התערוכות החלו לפרוץ מתוך תחושות הגעגועים לאימה שנפטרה לאחר תשע שנים שבהם סבלה ממחלת האלצהיימר. בעת מותה של האם, הייתה הבת שיבולת בגיל 18 בלבד והאירוע הזה קרב אותה ליצירה האמנותית שתחילתה בשזירת פרחים ועד לתערוכות בעלות המסר הנוקב והאמירה החדה. לפני כשנה חלתה גילת במחלת ניוון שרירים ודווקא אז, כשנאלצה להפסיק לעבוד החלו הרעיונות לשטוף אותה.
קרולין בראשית בדמות שרבט גולה. צילום: צפריר ניר
בקיץ 2016 הציגה גילת, תערוכה בגלריית דנה, בקיבוץ יד מרדכי. התערוכה "עבודת כפיים" התמקדה בכפות ידיים של 40 מחברי הקהילה שעבודתם נעשית בכפות ידיהם. הרעיון לתערוכה נולד מהמוגבלות ההולכת וגוברת שנגרמה לכפות ידיה בעטיה של המחלה. בעוד אנשים מגיעים לבקר את התערוכה 'זכות הבחירה' גילת כבר רוקמת את התערוכה הבאה. "העבודה שלי היום מוקדשת להעצמת אנשי הקהילה וזה אומר יצירת סימביוזה בין הפרט לקהילה ובין הקהילה לפרט". על הדרך היא מנפצת פרות קדושות ומעבירה מסר גם לדור הבא: "המדינה שלנו רחוקה מלהיות גן עדן, יש כאן הרבה בעיות, תתמודדו".
את ההשראה לתערוכה קיבלה גילת מתערוכה דומה שהתקיימה בקיבוץ חצור, מחוז ילדותה. "שלא כבעבר, אז הקמתי תערוכות כמעט לבדי ורק עם מעט עזרה, הפעם ידעתי שאזדקק לעזרה רבה ובמקביל גם שאפתי לערב כמה שיותר שותפות בעשייה. החלטתי לקדם פרויקט על טהרת הנשים. הוא תוכנן כך שיפעיל כמה שיותר משתתפות ואכן, לקחו בו חלק כמאה נשים. נעשתה כאן החלטה אסטרטגית של מעבר למסגרת מקיפה יותר ומכאן צמח פרויקט שכולו הפעלת הקהילה למען הקהילה. הכוח של הפרויקט הוא השילוב בין האישי לקהילתי. העלינו על הנס את האישה הבודדה כפרסונה מייצגת".
מישל דגני בדמות לורה אינגלס וילדר. צילום: צפריר ניר
גילת מחייכת כשהיא מתוודה, "בחלומותיי לא תיארתי לעצמי שההתגייסות תהיה כה רחבה ומיידית. כבר כשהבנתי את רוח ההירתמות התחלתי להתרגש ממה שהסתבר כתחילתו של תהליך נשי, חברתי ומלא עוצמה, שכלל התנדבות, חברות ונתינה. התחלתי בגיבוש הצוות המוביל של הפרויקט. עד היום נשגב מבינתי, איך הייתה לי האינטואיציה לבחור בנשים המופלאות האלה: אשרת קלרמן, גילי דגני, דנה מגיד, דנית לוי, נאווה גל, סיוון ורניק, עינב סנקר, עפרה הלפרין ושרה כהן, שעם רובן לא שיתפתי פעולה מעולם, לנהוג את המרכבה הזו ולהביא אותה בדרך המלכה, במסירות ובמחויבות מוחלטת, להצלחת המיזם".
גילת והנשים שגיבשה סביבה החלו ליצור צוותים לסיוע בארגון התחפושות והאביזרים, בכתיבת הטקסט האישי המלווה כל תמונה, צוות לימי הצילומים, צוות מלבישות, מאפרות ומעצבות שיער, צוות להקמת התערוכה וצוות הפקה לערב הפתיחה. בנוסף לאלה, נשים גם התנדבו לסייע בעבודות אדמיניסטרציה שונות לאורך הפרויקט.
ענת רייס בדמות רות המואביה. צילום: צפריר ניר
כבר בשלב הזה נרתמו כ-40 נשים ולקחו חלק פעיל בהפקת הפרויקט, ובהמשך הצטרפו נשים נוספות. "אני יכולה להגיד שמרגע היוזמה ועד לפתיחת התערוכה, פעלנו יחד", מספרת גילת. "זה מה שנקרא, כוח נשי אמיתי. בפרסום לקהילה, קבענו לנו יעד יומרני של 50 שותפות מצטלמות. שבועיים לפני המועד שנקבע, סגרנו את ההרשמה עם 52 מצטלמות, שמימשו את זכות הבחירה שלהן".
מה בעצם בחרתן?
"כל אישה התבקשה לבחור דמות של אישה מוכרת מתחום כלשהו. אישה שהשפיעה עליה במהלך חייה, אישה שהיוותה מקור להשראה. מישהי שעוררה אצלה מחשבה. מישהי שהיא מעריכה, מוקירה. בקיצור – מישהי שנגעה לה בנשמה. כל אישה גם בחרה את התמונה של הדמות, כזאת שתהיה עבורה הכי מדויקת, הכי מחברת ומשקפת את מהות הבחירה. אחרי הדמות והתמונה ניגשנו למלאכת הכתיבה. כל אישה צללה אל הביוגרפיה של הדמות שבחרה ללמוד עליה עוד, להכיר אותה יותר מקרוב, ולזקק מפועלה שבע עובדות, אותן העברנו בינינו, להיכרות משותפת עם הדמויות הנבחרות. לצד המידע על הדמות, ביקשתי מכל מתחפשת גם לנסח את הסיבות והנסיבות האישיות, שהובילו אותה לבחירה, את הטקסטים, שנוסחו בעזרת צוות הכתיבה אנחנו מציגים לצד התמונות, בתערוכה".
מאיה מורן בדמות מרתה גראהם. צילום: צפריר ניר
מלאכת ההתחפשות הייתה לכאורה צעד טכני של איסוף פריטי הלבוש והאביזרים לתחפושות ולדברי גילת ונשות הקיבוץ זה היה אחד השלבים שיצר חיבורים של רקמה אנושית נשית. הן הקימו מערך שלם של הקשבה, סיוע ונתינה, עזרה הדדית במלוא תפארתה. "התחלנו לצוד ולפשפש למי יש עגילים כמו בתמונה? אולי למישהי יש בדיוק כזאת שמלה? אני מחפשת מטפחת כזאת, שרשרת, חולצה. השאלות הופרחו והחלפת הפריטים תפסה תאוצה".
בימים שלפני הצילומים, בתיהן של אושרת, דנית ושרה, שריכזו את צוותי ההלבשה, היו פתוחים לכל המתחפשות, שבאו למדוד, להרגיש ולהתחבר, גם פיזית וגם רגשית, לדמות שנבחרה.
יהודית מידן בדמות בטי מחמודי. צילום: צפריר ניר
"ימי הצילומים עצמם לא דמו לשום דבר שהכרנו", מספרת גילת בהתרגשות, "עמדות איפור ותסרוקת עם מראות גדולות ממש כמו בחדרי הלבשה בתיאטרון, שולחנות כיבוד עמוסי כל טוב מעשה ידי המתנדבות, תאורה, רקע, צלם מקצועי- ונשים סבלניות וקשובות, שעמלו עבור כל מתחפשת, לסדר לה את השיער, את האיפור, את הלבוש, את האביזרים, את מנח הגוף, את המבט, מתוך רצון משותף לדייק עבורה עד כמה שניתן את התמונה. באופן טבעי, מרבית המתחפשות לא דמו לדמות שבחרו. האתגר שלנו היה לא רק לדמות כמה שניתן מבחינה חיצונית, אלא ללמוד את שפת הגוף ואת הבעת הפנים של הדמות הנבחרת, ולנסות למצוא אותן במתחפשות".
מיכל דבורה בדמות לאה גולדברג. צילום: צפריר ניר
מלאכת עיצוב הדמות מול המצלמה וכיוון התאורה הייתה מורכבת, ונעשתה ביסודיות ובסבלנות אין קץ מצידן של המתחפשות, המסדרות, והצלם. ארבעת ימי הצילומים היו פסגת הפרויקט. דומה שכל האנרגיה החיובית שזרמה בפרויקט הזה מרגע תחילתו, התנקזה לחדר אחד.
הצילומים ההתנהלות שיתוף פעולה מלא בין כל המתנדבות, ובחדר ההומה ככוורת דבורים עמלניות, שררה אווירה נינוחה של חדוות יצירה. בכל רגע נתון פעלו בחדר בין 7 ל-10 נשים לצד הצלם". הצלם, צפריר ניר, חבר הקיבוץ, הוא הגבר היחיד שהורשה לקחת חלק בתערוכה. "צפריר היה אקרובט של ממש וליהטט בין גבהים, זוויות, ודרישות הצילום השונות", מוסיפה גילת. "נוצרו רגעים אינטימיים של שיחות אישיות מרגשות, של עצות ומחמאות, של חיוכים וגם הרבה דמעות. החוויה שעברנו יחד כולנו, הייתה מרגשת ומעוררת השראה".
איך נבחרה התמונה לכל אישה?
"מתוך התמונות שצולמו נבחרה בקפידה עבור כל אחת, התמונה המדויקת ביותר, זאת שתציג לא רק את החזות הדומה, אלא תלכוד גם את האווירה ואת המהות של הבחירה". מספר ניר. "לאחר שעות רבות של עבודה על מחשב, הדפסה מקצועית, ומחשבה רבה על טכניקת ההצגה, התכנסנו כדי להקים את התערוכה. הייתי מגיע הביתה אחרי 8 שעות צילום נשכב באפיסת כוחות על הספה ולא הצלחתי להירדם מרמות האנרגיה וההתרגשות. לראות גבר בן 80 עומד מול התמונה של אשתו ומזיל דמעה מרעיד את הלב. התמונות שצילמתי משפיעות על אנשים. זה שהנשים עצמן, ראו את התוצאה של הצילום וזה עורר בהן התרגשות זה עוד מובן, מה שאותי הדהים היו התגובות של בני המשפחה ובני הזוג".
שולי שניידר בדמות מרסדס סוסה. צילום: צפריר ניר
הפגישה עם גילת מתקיימת במבואה של התערוכה וכל העת ניגשים אליה מבקרים שיוצאים נרגשים ובאים לחלוק איתה את התחושות ממנה. בעלה אבי ובנה גורן מלווים אותה כשותפים שקטים. "אני מרגיש שהעבודה על התערוכה מביאה איתה הרבה בריאות לשיבולת", אומר אבי, יש תחושה שבלי זה המחלה הייתה מואצת. אני בדרך כלל פעיל מאד בתערוכות שלה אבל הפעם שיבולת החליטה שאין דריסת רגל לגברים. היו עשרות מפגשים וישיבות ואני ישבתי בצד. זה דווקא היה נוח". שיבולת מספרת כי זו הייתה התלכדות של עוצמה נשית, "יש כאן נשים ש-17 שנים אמרתי להן רק שלום והיום גיליתי אותן והתחברתי אליהן בעוצמות של אהבה. גם אני עברתי כאן תהליך אישי".
"שיבולת מעולם לא הייתה אושיה חברתית ביד מרדכי כמעט אפשר להגיד ההפך", מספרת דנית לוי שעמלה לצידה של גילת. "היא אמן והדבר מאד קרב אליה את נשות הקיבוץ, ידענו שהיא אמן אבל כאן התגלתה לנו הנפש, יכולת הנתינה וההתרגשות, השבריריות שלה. גיליתי גם על עצמי. דברים התגלגלו והפכתי יחד עם דינה סטולר לאחראית על האיפור והצילום, נחשפתי לדברים שלא ידעתי שקיימים בי, ביליתי עם כל אחת מהמצטלמות שעות רבות ואלה נשים שכלל לא הייתי איתן בקשר יומיומי. גיליתי את עצמי וגיליתי גם את נשות הקהילה שאני חיה איתן".
שיבולת גילת ובעלה אבי. צילום: צפריר ניר
לימור סטולר, חברת הקיבוץ שבחרה את כוהנת אורח החיים הבריא, מיכל צפיר, מספרת כי החברות והפרגון ההדדי הם דבר שהחל להירקם עם תחילת העבודה וההתרגשות מעצם התהליך כמו גם מהתוצאה ילוו את המשתתפות עוד זמן רב. "בין כל הנשים שהצטלמנו בעקבותיהן אני גיליתי את שיבולת כמודל למאבק בחיים".
שיבולת, מה החלום הבא?
"מאז אובחנתי כחולת ALS אני חיה בתחושה של תכיפות, להספיק ולממש עוד רעיונות המתרוצצים במוחי. הדבר הבא הוא ליצור מסורת של עבודה קהילתית יצירתית ברמה גבוהה שמטרתה לחבר את הפרטים לקהילה ואת הקהילה לפרטים בתוכה ודרך כך לייצר תחושת שייכות".
גיסלה בדמות מור סטיבנס ואגנר. צילום: צפריר ניר
צלם התערוכה, צפריר ניר, האחראי על תיעוד יצירות המופת הללו, מספר על התחושות האישיות שלו מהתערוכה:
"אדם צובר בחייו חוויות מחוויות שונות, חלקן קצרות טווח, חלקן מעכבות ובולמות וחלקן חוויות שמשאירות את חותמן על האדם ומעצימות אותו. להיות שותף לפרויקט כזה מילא אותי אנרגיה ותוכן שלא תמיד ידעתי להגיד היכן היא מתחילה ובוודאי לא היכן היא נגמרת. הכנות, בניית הסטודיו, הצילום, בחירת התמונות ותהליך תלייתן, לראות את התמונות מול הרפרנסים זו הייתה התרגשות אדירה.
"מעולם לא הכרתי טוב יותר את נשות יד מרדכי, למי פנים עגולות למי פנים ארוכות, למי צוואר ארוך, אגב, למדתי שבוטיצ׳לי מצייר נשים עם צוואר ארוך. ראיתי את הצוות מאחורי הקלעים עמל ועובד להכין את הנשים לצילום לפני הסט על הסט. חתיכת סבלנות הן גילו, והמוכנות שלהן להיכנס לסיטואציות מורכבות הדורשות מתיחת איברים, חיוך, מבט. לא זוכר מתי בחיי קבוצת נשים הייתה מוכנה לעשות בשבילי הכל רק כדי שאהיה מרוכז במשימה, להאכיל, להשקות, להביא כיסא, להזיז פלאש, להוריד פלאש, להרים מסך, להחליף מסך. היה תענוג.
"פעם נוספת נוכחתי לדעת שכאשר אתה נותן אתה מקבל כפל כפליים. העשייה הזו הוכיחה שכאשר יש קבוצה עם מטרה משותפת, נכונות להשקיע ומעל הכל מנצחת מנהיגה מעוררת השראה השמיים הם הגבול".
ניר: "התרגשתי מאוד". צילום: מאירה רז
